יום שבת, 29 במרץ 2014

לשבח או לא לשבח... זאת השאלה!

לפני מספר חודשים קבלתי מקרובת משפחה, מאמר שכותרתו היתה "חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!" ובשל עיסוקי בניתוח התנהגות נשאלתי על דעתי בנושא.
היום סוף סוף יצא לי לקרוא אותו :)

קודם כל אני אתחיל ואומר שבניגוד להרבה מאמרים או כתבות אחרות שיוצא לי לקרוא, כשקראתי את המאמר הזה לא ממש יצאתי מגדרי. המאמר לא גרם לי לתלוש, ואילו לא שערה אחת מראשי ואפילו להפך.. חשבתי שהרבה דברים שנאמרים במאמר הם דיי נכונים - לפחות מהבחינה הפרקטית של הנושא.
מה שכן הטריד אותי היה האופן שבו הוצגו הדברים והקישור הברור שנעשה בין שבחים לבין חיזוק חיובי.
הטריד אותי האופן שבו התחום שלי (שלנו) מיוצג, והדרך שבה הכותב מנתח מצבים.

אז קודם כל בואו נתחיל עם הבהרה אחת פשוטה:

חיזוק חיובי  שבח 

ושבח ≠ חיזוק חיובי!

על פי ההגדרה, חיזוק חיובי הינו גירוי סביבתי (שיכול לבוא מאדם אחר, מהאדם המתנהג או תוצאה טבעית של הסביבה) שמגביר את הסבירות שבתנאים דומים, ההתנהגות שקדמה למחזק תתקיים שוב בעתיד.

לפיכך, שבח יכול לתפקד כחיזוק חיובי רק אם ההתנהגות שקדמה לשבח חוזרת על עצמה בעתיד, אבל אם לאחר השבח ההתנהגות נפסקת ולא מופיעה יותר - אז בברור ניתן לומר שהשבח מתפקד כמעניש ולא כמחזק.

עכשיו שהבהרנו את הנקודה הזו אני אנסה להגיב על חמשת הסיבות שד"ר קוהן מעלה במאמרו, מדוע עלינו להמנע מלשבח את ילדינו:

1. מניפולציה של ילדים: על פי קוהן, הרבה פעמים הורים ומורים נותנים שבחים לילדים בגלל שזה יותר "נוח" להם. בגלל שמי שמרויח מההתנהגות הטובה של הילד\ה, זה ההורה או המורה, ולא הילד\ה עצמו\ה. כמו כן, קוהן טוען שיש להזהר ולא לנצל את הצורך שיש לילדים בשבח כדי לגרום להם לעשות משהו שנוח לנו שיעשו.
באופן כללי אין לי בעיה עם האמירה הזו. אף אחד לא מעוניין בניצול של ילדים בדרכי מניפולציה. אבל האם לשבח ילד על כך שהוא אכל בלי ללכלך את הסביבה זה ניצול? או האם אנחנו מנצלים את הילד כשאנחנו משבחים אותו על כך שסידר את החדר שלו? אני חוששת שקוהן כאן עושה הכללה מאוד גדולה ומסוכנת בין ניצול של ילדים לביצוע התנהגויות שמטרתם נטו היא להועיל למנצל, לבין חינוך.  
על פי ההגדרה, ניתוח יישומי של התנהגות עוסק אך ורק בהתנהגויות שנחשבות חשובות מבחינה חברתית. אם הסביבה היתה מקבלת בברכה לכלוך ובאלגן, אז כנראה שאף אחד מאיתנו לא היה מחזק התנהגות שמביאה לסדר וניקיון. אבל מכיוון שנכון לעכשיו החברה שלנו מסתכלת בעין לא יפה על אנשים מבולגנים ומלוכלכים, אני לא רואה שום פסול בלשבח התנהגות שמביאה לסדר וניקיון. וזה כמובן מבלי להתייחס להשפעות הבריאותיות (או הלא בריאותיות) שיש לסגנון חיים מלוכלך ומבולגן.

2. יצירת מכורים לשבחים: על פי קוהן הורים\מורים שמשבחים את ילדיהם יותר מידי, גורמים להם להפוך להיות תלוים בשבח. ילדים שמקבלים יותר מידי שבחים לא ידעו להעריך את עצמם ויהיו תלוים בשבחם של אחרים. שבחים רבים מידי, על פי קוהן, גורמים לילד\ה להסתמך על ההערכות של ההורים וההחלטות שלהם.
קודם כל, בואו נציג מספר עובדות. מחקרים רבים מראים שבסביבת בית הספר ילדים בכיתות א-ב מקבלים בממוצע 1.3 שבחים בדקה לכל הכיתה (כל הכיתה - לא לכל ילד!), בכיתה ג-ד הממוצע יורד ל 0.4 שבחים בדקה ובתיכון ל- 0.1. המציאות הכיתתית של יחס מורה אחד ל- 30 תלמידים (במקרה הטוב) פשוט לא מאפשרת לתת יותר שבחים מזה (ויש שיגידו שגם המספרים האלו הם מעטים מידי).
גם בבית, למרות שהיחס בין הורה לילד הוא לא כזה גדול, תדירות השבחים כנראה שלא גבוהה יותר מידי מזו שבכיתה. ההורים עסוקים בהכנת אוכל וסידורים בבית, הילדים משחקים בחדרים שלהם או עם חברים... אז כשסוף סוף קלטת משהו נחמד לשבח עליו את הילד ואחרי שיום שלם בבית ספר הוא\היא קיבל\ה מעט מאוד שבחים והתייחסות חיובית ואישית מהמורה - אז לא תחזק\י כי את\ה מפחד\ת שהילד\ה ת\יהפוך להיות תלוי בשבח? נראה לי קצת מופרך...
ואם נחזור להגדרה של מחזק חיובי... אם הילדים היו הופכים להיות כל כך תלויים בשבחים שלנו, הם כנראה שלא היו עושים שום דבר בינם לבין עצמם ורק מחפשים אותנו המבוגרים שנשבח אותם. אבל העובדות מראות שילדים כן משחקים לבד, וכן עושים שיעורי בית לבד וכן מסוגלים לחזק את ההתנהגות של עצמם לבד - כי אם זה לא היה המצב... הם כנראה שלא היו מתנהגים בכלל.
3. לגנוב לילד את ההנאה: קוהן טוען ששימוש מופרז בשבחים לא רק שיגרום לילדים להפוך תלויים בשבח, אלא גם שהם "יגנבו" להם את ההנאה... במקום שהם ישבחו את עצמם או יהנו מההצלחה, ה"כל הכבוד" שלנו יהפוך להיות מסמר הערב. גם פה, אין לי שום דבר שלילי לומר על הטענה הזו כי באופן כללי היא עשויה להיות נכונה אבל מבלי להכנס לטיעון שהצגתי מעלה שעודף שבחים הוא מצב כמעט בלתי מציאותי, אנחנו צריכים קודם להגדיר פה שני סוגים מחזקים חיובים: מחזק ראשוני ומחזק משני. מחזקים ראשוניים הם כל אותם מחזקים שלא היינו צריכים ללמוד שום דבר כדי להיות מושפעים מהם. אוכל, מים, אויר וסקס - הם מחזקים ראשוניים מכיוון שהם תורמים להתפתחות ולהשרדות המין האנושי. כל שאר המחזקים הינם מחזקים משניים שרכשו את תכונתיהם המחזקים בתהליך של הצמדה למחזקים אחרים. במילים אחרות, עם השנים אנחנו לומדים להיות מחוזקים מגירויים שונים והלמידה הזו נעשית באמצעות תיווך של החברה בה אנו חיים. אני יכולה לתת דוגמה אישית שלי כדי להסביר את הנושא. בתור ילדה מעולם לא אהבתי לסדר את החדר שלי (מי כן אהב?) וגם אף פעם לא ראיתי בחדר מבולגן כמשהו מעניש או בחדר מסודר כמשהו מחזק. אמא שלי לעומת זאת היתה משתגעת כשהחדר שלי היה מבולגן וכל הזמן היתה מבקשת ממני לסדר אותו. מבלי להתכוון לכך, עם השנים, המראה של החדר המסודר התחיל לקבל תכונות מחזקות (בעקבות תיווך שכלל גם ענישה וגם חיזוקים מצד אמא שלי) עד למצב שהיום בית מבולגן יכול להיות מאוד אווריסיבי בשבילי. לאן אני חוטרת עם ההסבר הזה? ששבח שלנו כהורים ומחנכים לא רק שלא יגנוב את ההצגה, אלא להפך, יצור לילד הזדמנויות נוספות להנות מדברים אחרים. בהתחלה אנחנו נהיה המתווכחים לחיזוק, אבל בהמשך, העשייה עצמה תהיה מחזקת. אני מסכימה שכשהילדים גדולים יותר, מינון החיזוקים יכול לרדת, כי הוא פשוט לא הכרחי יותר (ותאמינו לי שבשלבים האלו, אתם גם תרגישו שהילד שלכם לא כל כך מתעניין בשבח שנתתם לו), אבל עד אז, אם אתם רוצים ילד שיהיה מאושר ושיחוזק ממגוון רחב של פעילויות - תלמדו אותו להנות מהם.

4. איבוד עניין: כאן קוהן טוען שכאשר אנחנו משבחים יותר מידי, אנחנו יוצרים מצב שברגע שנפסיק עם השבח, הילד\ה ת\יאבד עניין בהתנהגות. במילים אחרות שבחים גורמים לילד להתנהג בצורה מסוימת כדי לקבל שבח ולא כדי להנות מהפעילות עצמה.
קודם כל, אני חושבת שקוהן מעריך יתר על המידה את עוצמתו של שבח. הרבה פעמים אנשים שוכחים (וביניהם גם מנתחי התנהגות) שהתנהגויות לא מושפעות רק ממחזק אחד או רק ממעניש אחד. בכל מצב נתון יש מספר גירויים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו ומאוד אפשרי שפעילות שאני עושה תוביל גם לגירוי מחזק וגם גירוי מעניש. ההסתברות שההתנהגות הזו תחזור על עצמה בהמשך תלויה מאוד במערכת הכוחות בין הגירויים האלו.
שבח הוא רק גירוי אחד שמשפיע על ההתנהגות והוא יכול להיות מחזק, אבל אם הפעילות עצמה מאוד אווריסיבית, החיזוק לא יהיה יעיל כל כך. לכן, אם ילד\ה ממשיך\ה בפעילות רק בשביל השבח אבל מפסיק\ה מייד אחרי שהשבח נעלם, כנראה שמלכתחילה הפעילות לא היתה כל כך מחזקת ואם לא היה ניתן שבח בכלל - כנראה שהילד\ה לא היה עוסק\ת בפעילות זו. במקרה אחר, אם השבח הוא מחזק אבל הפעילות היא מאוד אוורסיבית, רוב הסיכויים שהילד\ה בכלל לא ת\יעסוק בפעילות, לא משנה כמה תנסו לשבח אותו\אותה. במילים אחרות, שבח הוא חשוב, וחשוב לתת אותו (מהסיבות שציינתי בסעיף 3) אבל - שבח הוא רק שבח, וזה לא מיליון דולר או נסיעה ללונה פארק. גם לשבח יש את מגבלות האפקטיביות שלו וכנראה שהם לא מאוד גבוהות.
5. צמצום ההישג: את הטענה הזו שמעתי כבר כמה פעמים ולדעתי אפילו היה על זה הרצאה בTED. שבחים עוצרים את היצירתיות... מונעים מילדים לקחת סיכונים...
בואו נעשה כאן סדר. קודם כל, חיזוק חיובי הינו כלי להגברת התנהגות ואם גילינו ששבח מתפקד כמחזק חיובי - אנחנו יכולים להשתמש בו כדי להגביר התנהגויות רצויות. שנית, התנהגות היא כל דבר שאנחנו עושים ויצירתית או הססנות הן גם התנהגויות. לכן על פי ההגדרה חיזוק חיובי (או שבח שמתפקד כחיזוק חיובי) לא יכול להגביל או להפחית התנהגויות אלו, כי חיזוק חיובי יכול רק להגביר התנהגות. אז מה כן קורה פה? יכולים לקרות כאן שני דברים. אופציה ראשונה היא שהשבח שאנחנו נותנים למעשה מתפקד כמעניש, וכמעניש הוא מפחית התנהגויות של יצירתיות ולקיחת סיכונים. בניתוח התנהגות, אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים בכל התערבות או טיפול, זה תהליך שנקרא סקר מחזקים. אנחנו בודקים מה עשוי לחזק התנהגויות. לילדים מסוימים אפשר שנגלה ששבחים דווקא לא מתפקדים כמחזקים אלא דווקא כמענישים או אולי כגירוי נטראלי שלא משפיע על ההתנהגות. במקרים האלו לא נשתמש בשבח כדי להגביר התנהגות.
האופציה השניה, היא שאנחנו מתנים את השבח בהתנהגויות שהן מנוגדות להתנהגויות של יצירתיות ולקיחת סיכונים. על מנת להגביר התנהגות יצירתית עלינו להתנות את השבח בהתנהגות יצירתית, ואם נתנה אותו בהתנהגויות אחרות שמנוגדות ליצירתיות - אז התדירות העתידית של יצירתיות תפחת. במילים אחרות, הבעיה היא לא עם הכלי - הבעיה עשויה להיות באופן שבו אנחנו משתמשים בו.

בהמשך המאמר קוהן מציע מספר אלטרנטיבות לשבח "הנורא"... אני לא אלאה אתכם בכל הנקודות שהוא מעלה שם. אני כן רוצה אבל להתייחס לנקודה אחת בודדת שמצריכה הבהרה:

אהבה ללא תנאים כאלטרנטיבה לשבח -
מה זו אהבה ללא תנאים? כיצד היא באה לידי ביטוי?
טיעון כזה עשוי לבלבל הורים ומורים ואת תוצאות הבילבול הזה אנחנו רואים יותר מידי פעמים בתוכניות טלויזיה כמו סופר נני.

האם להתעלם מהתנהגות לא רצויה זו אהבה ללא תנאים?
האם לחזק פעילות לא רצויה זו אהבה ללא תנאים?
האם להתעלם מהתנהגות רצויה זו אהבה ללא תנאים?!

זאת טעות חמורה להשוות כלי חינוכי לרגש.
אהבה זה רגש.
שבח - הוא כלי חינוכי.

וזו טעות אף יותר חמורה לזרוק משפטים כאלו לאויר מבלי להגדיר בברור מה הכוונה באהבה ללא תנאים.
אז כדי לבוא לעזרתו של קוהן אני אנסה להגדיר זאת כך:

אהבה ללא תנאים היא היכולת של הורה לשבח התנהגויות רצויות, להעניש התנהגויות לא רצויות ולהיות שם לצידו\ה של הילד\ה לאורך כל הדרך ולטפח אותו\אותה ולחנך אותו\אותה בכל תנאי ובכל מצב.


(אבל חינוך, כדי שיהיה אפקטיבי -  חייב לכלול כלים חינוכיים כמו שבח וענישה)


ולסיום הייתי רוצה לשתף אתכם בקטע קריאה ששלמה ארצי הציג באחת מתוכניות הרדיו שלו:

אמא רשעית



ותודה לאמא שלי ואבא שלי שידעו להיות רשעים כשצריך והכי משבחים כשהגיע לי! בזכותם אני גאה להיות מי שאני היום!

תגובה 1:

  1. אני מסכימה עם הנקודות שהעלאת ודעותיך כלפי מאמרו של ד"ר קוהן. אולם אני חולקת עם ההגדרה שהצגת בסוף ל- "אהבה ללא תנאים". על פי ההגדרה, אהבה ללא תנאים מתבטאת ביכולת לשבח התנהגויות רצויות ולהעניש התנהגויות לא רצויות...
    אני חושבת שהיכולת לשבח או להעניש התנהגויות תלויה בחינוך שקיבלנו, השכלה, למשהו נלמד ונרכש. אולם אהבה היא נטו רגש מולד, כאשר האופן שהיא באה לידי ביטוי תלוי בגורמים פנימיים אישיותיים וגורמים סביבתיים ובעיקר מאיך שהורינו ביטאו אהבה. כך שיכול להיות מצב שהורה אוהב את ילדיו אך אינו משבח התנהגויות רצויות או מעניש התנהגויות לא רצויות.
    בשורה תחתונה, אהבה ללא תנאים היא תנאי הכרחי לגידול וחינוך ילדים אך לא מספיק
    מונא ח'אזן

    השבמחק