לשבח או לא לשבח... זאת השאלה!

לפני מספר חודשים קבלתי מקרובת משפחה, מאמר שכותרתו היתה "חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!" ובשל עיסוקי בניתוח התנהגות נשאלתי על דעתי בנושא.
היום סוף סוף יצא לי לקרוא אותו :)

קודם כל אני אתחיל ואומר שבניגוד להרבה מאמרים או כתבות אחרות שיוצא לי לקרוא, כשקראתי את המאמר הזה לא ממש יצאתי מגדרי. המאמר לא גרם לי לתלוש, ואילו לא שערה אחת מראשי ואפילו להפך.. חשבתי שהרבה דברים שנאמרים במאמר הם דיי נכונים - לפחות מהבחינה הפרקטית של הנושא.
מה שכן הטריד אותי היה האופן שבו הוצגו הדברים והקישור הברור שנעשה בין שבחים לבין חיזוק חיובי.
הטריד אותי האופן שבו התחום שלי (שלנו) מיוצג, והדרך שבה הכותב מנתח מצבים.

אז קודם כל בואו נתחיל עם הבהרה אחת פשוטה:

חיזוק חיובי ≠ שבח 

ושבח ≠ חיזוק חיובי!

על פי ההגדרה, חיזוק חיובי הינו גירוי סביבתי (שיכול לבוא מאדם אחר, מהאדם המתנהג או תוצאה טבעית של הסביבה) שמגביר את הסבירות שבתנאים דומים, ההתנהגות שקדמה למחזק תתקיים שוב בעתיד.

לפיכך, שבח יכול לתפקד כחיזוק חיובי רק אם ההתנהגות שקדמה לשבח חוזרת על עצמה בעתיד, אבל אם לאחר השבח ההתנהגות נפסקת ולא מופיעה יותר - אז בברור ניתן לומר שהשבח מתפקד כמעניש ולא כמחזק.

עכשיו שהבהרנו את הנקודה הזו אני אנסה להגיב על חמשת הסיבות שד"ר קוהן מעלה במאמרו, מדוע עלינו להמנע מלשבח את ילדינו:

1. מניפולציה של ילדים: על פי קוהן, הרבה פעמים הורים ומורים נותנים שבחים לילדים בגלל שזה יותר "נוח" להם. בגלל שמי שמרויח מההתנהגות הטובה של הילד\ה, זה ההורה או המורה, ולא הילד\ה עצמו\ה. כמו כן, קוהן טוען שיש להזהר ולא לנצל את הצורך שיש לילדים בשבח כדי לגרום להם לעשות משהו שנוח לנו שיעשו.
באופן כללי אין לי בעיה עם האמירה הזו. אף אחד לא מעוניין בניצול של ילדים בדרכי מניפולציה. אבל האם לשבח ילד על כך שהוא אכל בלי ללכלך את הסביבה זה ניצול? או האם אנחנו מנצלים את הילד כשאנחנו משבחים אותו על כך שסידר את החדר שלו? אני חוששת שקוהן כאן עושה הכללה מאוד גדולה ומסוכנת בין ניצול של ילדים לביצוע התנהגויות שמטרתם נטו היא להועיל למנצל, לבין חינוך.  
על פי ההגדרה, ניתוח יישומי של התנהגות עוסק אך ורק בהתנהגויות שנחשבות חשובות מבחינה חברתית. אם הסביבה היתה מקבלת בברכה לכלוך ובאלגן, אז כנראה שאף אחד מאיתנו לא היה מחזק התנהגות שמביאה לסדר וניקיון. אבל מכיוון שנכון לעכשיו החברה שלנו מסתכלת בעין לא יפה על אנשים מבולגנים ומלוכלכים, אני לא רואה שום פסול בלשבח התנהגות שמביאה לסדר וניקיון. וזה כמובן מבלי להתייחס להשפעות הבריאותיות (או הלא בריאותיות) שיש לסגנון חיים מלוכלך ומבולגן.

2. יצירת מכורים לשבחים: על פי קוהן הורים\מורים שמשבחים את ילדיהם יותר מידי, גורמים להם להפוך להיות תלוים בשבח. ילדים שמקבלים יותר מידי שבחים לא ידעו להעריך את עצמם ויהיו תלוים בשבחם של אחרים. שבחים רבים מידי, על פי קוהן, גורמים לילד\ה להסתמך על ההערכות של ההורים וההחלטות שלהם.
קודם כל, בואו נציג מספר עובדות. מחקרים רבים מראים שבסביבת בית הספר ילדים בכיתות א-ב מקבלים בממוצע 1.3 שבחים בדקה לכל הכיתה (כל הכיתה - לא לכל ילד!), בכיתה ג-ד הממוצע יורד ל 0.4 שבחים בדקה ובתיכון ל- 0.1. המציאות הכיתתית של יחס מורה אחד ל- 30 תלמידים (במקרה הטוב) פשוט לא מאפשרת לתת יותר שבחים מזה (ויש שיגידו שגם המספרים האלו הם מעטים מידי).
גם בבית, למרות שהיחס בין הורה לילד הוא לא כזה גדול, תדירות השבחים כנראה שלא גבוהה יותר מידי מזו שבכיתה. ההורים עסוקים בהכנת אוכל וסידורים בבית, הילדים משחקים בחדרים שלהם או עם חברים... אז כשסוף סוף קלטת משהו נחמד לשבח עליו את הילד ואחרי שיום שלם בבית ספר הוא\היא קיבל\ה מעט מאוד שבחים והתייחסות חיובית ואישית מהמורה - אז לא תחזק\י כי את\ה מפחד\ת שהילד\ה ת\יהפוך להיות תלוי בשבח? נראה לי קצת מופרך...
ואם נחזור להגדרה של מחזק חיובי... אם הילדים היו הופכים להיות כל כך תלויים בשבחים שלנו, הם כנראה שלא היו עושים שום דבר בינם לבין עצמם ורק מחפשים אותנו המבוגרים שנשבח אותם. אבל העובדות מראות שילדים כן משחקים לבד, וכן עושים שיעורי בית לבד וכן מסוגלים לחזק את ההתנהגות של עצמם לבד - כי אם זה לא היה המצב... הם כנראה שלא היו מתנהגים בכלל.
3. לגנוב לילד את ההנאה: קוהן טוען ששימוש מופרז בשבחים לא רק שיגרום לילדים להפוך תלויים בשבח, אלא גם שהם "יגנבו" להם את ההנאה... במקום שהם ישבחו את עצמם או יהנו מההצלחה, ה"כל הכבוד" שלנו יהפוך להיות מסמר הערב. גם פה, אין לי שום דבר שלילי לומר על הטענה הזו כי באופן כללי היא עשויה להיות נכונה אבל מבלי להכנס לטיעון שהצגתי מעלה שעודף שבחים הוא מצב כמעט בלתי מציאותי, אנחנו צריכים קודם להגדיר פה שני סוגים מחזקים חיובים: מחזק ראשוני ומחזק משני. מחזקים ראשוניים הם כל אותם מחזקים שלא היינו צריכים ללמוד שום דבר כדי להיות מושפעים מהם. אוכל, מים, אויר וסקס - הם מחזקים ראשוניים מכיוון שהם תורמים להתפתחות ולהשרדות המין האנושי. כל שאר המחזקים הינם מחזקים משניים שרכשו את תכונתיהם המחזקים בתהליך של הצמדה למחזקים אחרים. במילים אחרות, עם השנים אנחנו לומדים להיות מחוזקים מגירויים שונים והלמידה הזו נעשית באמצעות תיווך של החברה בה אנו חיים. אני יכולה לתת דוגמה אישית שלי כדי להסביר את הנושא. בתור ילדה מעולם לא אהבתי לסדר את החדר שלי (מי כן אהב?) וגם אף פעם לא ראיתי בחדר מבולגן כמשהו מעניש או בחדר מסודר כמשהו מחזק. אמא שלי לעומת זאת היתה משתגעת כשהחדר שלי היה מבולגן וכל הזמן היתה מבקשת ממני לסדר אותו. מבלי להתכוון לכך, עם השנים, המראה של החדר המסודר התחיל לקבל תכונות מחזקות (בעקבות תיווך שכלל גם ענישה וגם חיזוקים מצד אמא שלי) עד למצב שהיום בית מבולגן יכול להיות מאוד אווריסיבי בשבילי. לאן אני חוטרת עם ההסבר הזה? ששבח שלנו כהורים ומחנכים לא רק שלא יגנוב את ההצגה, אלא להפך, יצור לילד הזדמנויות נוספות להנות מדברים אחרים. בהתחלה אנחנו נהיה המתווכחים לחיזוק, אבל בהמשך, העשייה עצמה תהיה מחזקת. אני מסכימה שכשהילדים גדולים יותר, מינון החיזוקים יכול לרדת, כי הוא פשוט לא הכרחי יותר (ותאמינו לי שבשלבים האלו, אתם גם תרגישו שהילד שלכם לא כל כך מתעניין בשבח שנתתם לו), אבל עד אז, אם אתם רוצים ילד שיהיה מאושר ושיחוזק ממגוון רחב של פעילויות - תלמדו אותו להנות מהם.

4. איבוד עניין: כאן קוהן טוען שכאשר אנחנו משבחים יותר מידי, אנחנו יוצרים מצב שברגע שנפסיק עם השבח, הילד\ה ת\יאבד עניין בהתנהגות. במילים אחרות שבחים גורמים לילד להתנהג בצורה מסוימת כדי לקבל שבח ולא כדי להנות מהפעילות עצמה.
קודם כל, אני חושבת שקוהן מעריך יתר על המידה את עוצמתו של שבח. הרבה פעמים אנשים שוכחים (וביניהם גם מנתחי התנהגות) שהתנהגויות לא מושפעות רק ממחזק אחד או רק ממעניש אחד. בכל מצב נתון יש מספר גירויים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו ומאוד אפשרי שפעילות שאני עושה תוביל גם לגירוי מחזק וגם גירוי מעניש. ההסתברות שההתנהגות הזו תחזור על עצמה בהמשך תלויה מאוד במערכת הכוחות בין הגירויים האלו.
שבח הוא רק גירוי אחד שמשפיע על ההתנהגות והוא יכול להיות מחזק, אבל אם הפעילות עצמה מאוד אווריסיבית, החיזוק לא יהיה יעיל כל כך. לכן, אם ילד\ה ממשיך\ה בפעילות רק בשביל השבח אבל מפסיק\ה מייד אחרי שהשבח נעלם, כנראה שמלכתחילה הפעילות לא היתה כל כך מחזקת ואם לא היה ניתן שבח בכלל - כנראה שהילד\ה לא היה עוסק\ת בפעילות זו. במקרה אחר, אם השבח הוא מחזק אבל הפעילות היא מאוד אוורסיבית, רוב הסיכויים שהילד\ה בכלל לא ת\יעסוק בפעילות, לא משנה כמה תנסו לשבח אותו\אותה. במילים אחרות, שבח הוא חשוב, וחשוב לתת אותו (מהסיבות שציינתי בסעיף 3) אבל - שבח הוא רק שבח, וזה לא מיליון דולר או נסיעה ללונה פארק. גם לשבח יש את מגבלות האפקטיביות שלו וכנראה שהם לא מאוד גבוהות.
5. צמצום ההישג: את הטענה הזו שמעתי כבר כמה פעמים ולדעתי אפילו היה על זה הרצאה בTED. שבחים עוצרים את היצירתיות... מונעים מילדים לקחת סיכונים...
בואו נעשה כאן סדר. קודם כל, חיזוק חיובי הינו כלי להגברת התנהגות ואם גילינו ששבח מתפקד כמחזק חיובי - אנחנו יכולים להשתמש בו כדי להגביר התנהגויות רצויות. שנית, התנהגות היא כל דבר שאנחנו עושים ויצירתית או הססנות הן גם התנהגויות. לכן על פי ההגדרה חיזוק חיובי (או שבח שמתפקד כחיזוק חיובי) לא יכול להגביל או להפחית התנהגויות אלו, כי חיזוק חיובי יכול רק להגביר התנהגות. אז מה כן קורה פה? יכולים לקרות כאן שני דברים. אופציה ראשונה היא שהשבח שאנחנו נותנים למעשה מתפקד כמעניש, וכמעניש הוא מפחית התנהגויות של יצירתיות ולקיחת סיכונים. בניתוח התנהגות, אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים בכל התערבות או טיפול, זה תהליך שנקרא סקר מחזקים. אנחנו בודקים מה עשוי לחזק התנהגויות. לילדים מסוימים אפשר שנגלה ששבחים דווקא לא מתפקדים כמחזקים אלא דווקא כמענישים או אולי כגירוי נטראלי שלא משפיע על ההתנהגות. במקרים האלו לא נשתמש בשבח כדי להגביר התנהגות.
האופציה השניה, היא שאנחנו מתנים את השבח בהתנהגויות שהן מנוגדות להתנהגויות של יצירתיות ולקיחת סיכונים. על מנת להגביר התנהגות יצירתית עלינו להתנות את השבח בהתנהגות יצירתית, ואם נתנה אותו בהתנהגויות אחרות שמנוגדות ליצירתיות - אז התדירות העתידית של יצירתיות תפחת. במילים אחרות, הבעיה היא לא עם הכלי - הבעיה עשויה להיות באופן שבו אנחנו משתמשים בו.

בהמשך המאמר קוהן מציע מספר אלטרנטיבות לשבח "הנורא"... אני לא אלאה אתכם בכל הנקודות שהוא מעלה שם. אני כן רוצה אבל להתייחס לנקודה אחת בודדת שמצריכה הבהרה:

אהבה ללא תנאים כאלטרנטיבה לשבח -
מה זו אהבה ללא תנאים? כיצד היא באה לידי ביטוי?
טיעון כזה עשוי לבלבל הורים ומורים ואת תוצאות הבילבול הזה אנחנו רואים יותר מידי פעמים בתוכניות טלויזיה כמו סופר נני.

האם להתעלם מהתנהגות לא רצויה זו אהבה ללא תנאים?
האם לחזק פעילות לא רצויה זו אהבה ללא תנאים?
האם להתעלם מהתנהגות רצויה זו אהבה ללא תנאים?!

זאת טעות חמורה להשוות כלי חינוכי לרגש.

אהבה זה רגש.

שבח - הוא כלי חינוכי.

וזו טעות אף יותר חמורה לזרוק משפטים כאלו לאויר מבלי להגדיר בברור מה הכוונה באהבה ללא תנאים.
אז כדי לבוא לעזרתו של קוהן אני אנסה להגדיר זאת כך:

אהבה ללא תנאים היא היכולת של הורה לשבח התנהגויות רצויות, להעניש התנהגויות לא רצויות ולהיות שם לצידו\ה של הילד\ה לאורך כל הדרך ולטפח אותו\אותה ולחנך אותו\אותה בכל תנאי ובכל מצב.

(אבל חינוך, כדי שיהיה אפקטיבי -  חייב לכלול כלים חינוכיים כמו שבח וענישה)

ולסיום הייתי רוצה לשתף אתכם בקטע קריאה ששלמה ארצי הציג באחת מתוכניות הרדיו שלו:

אמא רשעית

ותודה לאמא שלי ואבא שלי שידעו להיות רשעים כשצריך והכי משבחים כשהגיע לי! בזכותם אני גאה להיות מי שאני היום!

להיות או להיות (מוסמך)... זאת השאלה

בשנה האחרונה יצא לי לעבוד, במסגרת תפקידי כדוקטורנטית בתוכנית לניתוח התנהגות, במרכז לנוער עם אוטיזם ובעיות התנהגותיות קשות (The Great Lakes Center for Autism Treatment and Research). למרכז זה הגיעו ילדים שמערכת החינוך וההורים כבר לא יכלו לעזור ושהיו צריכים תמיכה מקיפה של 24 שעות למשך תקופה בלתי מוגבלת. כמנתחי ההתנהגות במרכז, תפקידנו היה לבנות לילדים, תוכנית התנהגותית שבאופן ספציפי תטפל בבעיות ההתנהגות, כדי שהילדים יוכלו לחזור לסביבה הטבעית שלהם בבית ובבית הספר.

במהלך עבודתי במרכז, יצא לי לעבוד עם ילדה בת 14 שאובחנה כאוטיסטית ושהגיעה אל המרכז בעקבות בעיות אלימות קשות כלפי הוריה, המורים בבית ספר שבה למדה וילדים בני גילה. הוידאו שמצורף מטה מציג תמונה מוגבלת למה הילדה היתה מסוגלת לעשות כשהיא נכנסה למרכז.
* לצורך הבהרה - באופן כללי, אין על מנתחי התנהגות להציג בפומבי פרטים ובייחוד תמונות וסרטונים של מטופלים. המקרה הזה הוא יוצא דופן בשל היותו מפורסם בעיתונות בארצות הברית. את הסרטון לא אני העליתי לאתר YouTube אלא שהוא הועלה על ידי האם של הילדה ופורסם לאחר מכן באתר: NYdailyNews.com

בסוף חודש אוגוסט האחרון, לאחר כמעט חצי שנה במרכז, הילדה השתחררה לביתה והיתה מוכנה לחזור למסגרת הלימודים הרגילה שלה. אלא ש... שבוע לפני תחילת הלימודים, האמא קיבלה הודעה מבית הספר שהילדה לא תוכל להכנס לתוכנית ולכיתה אליה היא נרשמה ולכן לא תקבל את התמיכה והשירותים שמגיעים לה כמי שמאובחנת עם אוטיזם.

ברור לכולם איזו תחושת תסכול האם בוודאי חוותה כאשר היא שמעה את הבשורה הזו שבוע לפני תחילת הלימודים.... אחרי כמעט 6 חודשים של טיפול התנהגותי אינטנסיבי שאיפשר לילדה לקחת חלק פעיל כתלמידה בבית ספר, עכשיו בית הספר לא מוכן לקבל אותה..
תסכול האם היה גדול.

גדול מידי!

בעקבות הודעת בית הספר, האם החליטה בצעד קיצוני ביותר לבצע ניסיון רצח והתאבדות ולגרום למותה שלה ושל הילדה (כתבות על הנושא בלינקים הבאים: כתבה 1, כתבה 2).
בסופו של דבר, האב מצא את האם והילדה ברכב המשפחתי והצליח לעצור את ניסיון ההריגה ונכון לשבוע האחרון, הילדה נמצאת כרגע בהתאוששות לאחר ששהתה במצב של חוסר הכרה בבית חולים והאם נמצאת בהשגחה בבית הכלא האזורי.

אז למה אני מספרת לכם את כל זה? ואיך כל הסיפור הזה קשור להסמכה (כפי שנרמז בכותרת הבלוג)?

נכון להיום, טיפול התנהגותי, הוא הטיפול שנמצא מחקרית היעיל ביותר לאנשים שמאובחנים עם אוטיזם. על פי ה- National Autism Center, מתוך 33 הטיפולים שקיימים היום בשוק לאוכלוסיה האוטיסטית, אחת-עשר ההתערבויות שנמצאו היעילות והמובססות ביותר מחקרית - כולן התנהגותיות!

11 ההתערבויות היעילות ביותר לטיפול בילדים עם אוטזים - כולן התנהגותיות!

לכן, זה לא יהיה בלתי סביר להניח שהורים שרוצים את הטיפול הטוב ביותר לילדיהם - ידרשו לקבל טיפול התנהגותי ולא שום דבר אחר...

וזו אכן המגמה, והיום בארצות הברית המודעות לטיפולים התנהגותיים רק עולה, ויותר הורים דורשים מבתי הספר וממוסדות אחרים לקבל שירותי טיפול ממנתחי התנהגות.
בעקבות כך, בשנים האחרונות, נראה שיותר ויותר מדינות בארצות הברית מצטרפות למגמת השינוי ומתחילות לחוקק חוקים אשר מאפשרים להורים לקבל עזרה במימון הטיפול ההתנהגותי מחברות הביטוח שלהם.
אך כמו שאתם מכירים חברות ביטוח - השאלה הראשונה שעלתה היתה: כיצד נדע שהטיפול הוא אכן התנהגותי? והאם כל אחד יכול להציע טיפול התנהגותי?
בעקבות כך, הוכנס תנאי נוסף לחוק אשר דרש מכל מטפל להציג אסמכתא אשר מעידה על היותו מנתח התנהגות מוסמך (לרשימת המדינות שבהן נכנס החוק ליחצו כאן).

אבל זה מה שקורה בארצות הברית... ומה עם ישראל? מה קורה פה?

נכון להיום, בארץ לא קיים שום חוק שמעגן את המקצוע שלנו כמקצוע מוכר שמאפשר להורים לקבל טיפול במחיר מסובסד. הורים שמעוניינים בטיפול התנהגותי צריכים לשלם מכיסם סכומי כסף גדולים מאוד, ומי שאינו מסוגל לשלם - לא מקבל טיפול (או מקבל משהו אחר שהוא פחות יעיל, אם יעיל בכלל).

לפיכך, לא רחוק היום שהורים שלא מסוגלים מבחינה כלכלית לשלם על טיפול התנהגותי ירגישו את אותה תחושת תסכול וחוסר אונים שהאם מהמקרה מעלה הרגישה. הרי איזה הורה לא רוצה את הטוב ביותר לבן\בת שלו?

נושא ההסמכה והעגינה בחוק הוא נושא בוער היום בחברת מנתחי ההתנהגות. יש כאלו שבעד, יש כאלו שהם נגד ויש כאלו שהם בעד בתנאי ש....
אבל אם באמת חשוב לנו המקצוע. אם באמת חשובים לנו אותם הורים שלא מסוגלים לקבל את שירותנו. אם אנחנו באמת רוצים להביא לשינוי ולעשות טוב - אנחנו חייבים להסדיר את הנושא הזה אחת ולתמיד. ועדיף שעה אחת קודם.

אני לא מציעה פה מהי הדרך הנכונה לעשות זאת.
אני רק אומרת שמתוך חובתנו למקצוע, להורים, למורים ולילדים - עלינו להתגבר על כל המחלוקות ולראות כיצד אנחנו יכולים לעזור לכל מי שצריך את העזרה ולא רק לאלו שיכולים לממן אותה.

ומה אתם אומרים?
האם יש צורך לעגן את המקצוע שלנו בחוק?
האם זו צריכה להיות מלחמתנו - או אולי מלחמתם של ההורים והמורים?
ואם כן מעגנים בחוק מי יכול להחשב מוסמך?


שתהיה לכולנו שנה טובה ופורה ושנמשיך להציל את העולם עם ניתוח התנהגות!

בהמשך לפוסט הקודם (על שליטה עצמית ואופטימיות)

כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם על שליטה עצמית ואופטימיות נתקלתי בכתבה שכותרתה היתה: 

כיצד להיות שמח: תזכיר לעצמך שאתה רוצה להיות שמח

בכתבה, ג'סיקה לאב, פסיכולוגית קוגנטיבית ועורכת כתב העת Kellogg Insight, מתארת כיצד דיון שהיה לה עם אביה   בנושא השגת מטרות, הסתיים במחקר בנושא שמחה.

אביה של ג'סיקה טען כי כמו כל דבר בחיים, אם תעקוב אחרי ההתקדמות שלך לקראת המטרה - בסוף תגיע אליה (במילים התנהגותיות יותר נקרא לזה מעקב עצמי או self-monitoring). הוא היה כל כך בטוח שהוא צודק שהוא אפילו טען שאם אדם ישאל את עצמו בכל יום "כמה אני שמח היום?" השאלה הזו לכשעצמה - תגרום לאדם להיות שמח.

ג'סיקה, כמו כל חוקרת שמכבדת את עצמה, הביעה סקפטיות לגבי טענה זו - אבל לא נרתעה, וכמו שבארני סטינסון נוטה לומר, היא אמרה לאביה:

והיא החליטה לחקור את הנושא.

במחקר, מאות עובדים מ-500 החברות הגדולות ביותר בעולם קיבלו לאי-מייל שלהם בכל יום, אחת משלושת השאלות הבאות:
1. כמה שמח היית היום?
2. האם עשית את המירב כדי להיות שמח היום?
3. ושאלת ביקורת שלא הזכירה את נושא השמחה ("מה אכלת לארוחת בוקר היום?").

לאחר מספר שבועות שבהם משתתפי המחקר קיבלו את אחת מהשאלות, המשתתפים נשאלו בנוגע לרמת השמחה שלהם. הקבוצה שקבלה את השאלה הראשונה (כמה שמח היית היום?) דיווחו על עליה מתונה ברמת השמחה מתחילת המחקר ואילו אלו שקיבלו את השאלה השניה ("האם עשית את המירב כדי להיות שמח היום") דיווחו על עליה משמעותית ברמת השמחה.

עכשיו פה אני נאלצת לעצור לרגע ולהזכיר לכולם שזה בלוג התנהגותי ולכן צריך לקחת בערבון מוגבל את הדיווחים האלו מכיוון שמדובר בהתנהגות מילולית שאינה יכולה להמדד בצורה אובייקטיבית. עם זאת, תמשיכו לקרוא כי אני חושבת שגם אם אי אפשר ממש לכמת שמחה הנושא הזה עדין מעניין ומעורר מחשבות...

אז למה אלו שקבלו את השאלות לגבי רמת השמחה שלהם דיווחו שהם יותר שמחים?
קודם כל, שאלות כמו "כמה שמח היית היום" או "האם עשית את המירב כדי להיות שמח" מזכירות לאנשים שהנושא הזה חשוב להם ולכן הם צריכים להתנהג בצורה מסוימת כדי להיות שמחים.
אם נחזור למחקרים ההתנהגותיים, הספרות מראה ששיטות שונות של ניהול עצמי (self-management) כמו מעקב עצמי (self-monitoring) והערכה עצמית (self-evaluation) הראו יעילות גבוהה בשיפור התנהגויות למידה (כמו התנהגות במשימה - on task) ומיומנויות חברתיות (שיתוף פעולה עם מורה או עידוד חבר בכיתה). עצם השאלה "האם אני במשימה" עזרה לילדים מרמות שונות של יכולת, גילאים שונים וסביבות שונות להשאר יותר זמן במשימה ולהמנע מהתנהגות מפריעה בכיתה.

בכל רגע נתון אדם תמיד נמצא במצב של בחירה: להתאמן או לעבוד? לראות טלויזיה או לקרוא מאמר? לאכול את הסלט או העוגה? תזכורות כמו "האם עשיתי את המירב כדי להיות בכושר?" או "האם עבדתי מספיק שעות על המחקר שלי?" או "האם הקפדתי לאכול בריא היום?" עושות את ההתנהגות שאותה אנחנו רוצים לחזק ולשמר ליותר בולטת - ובכך מגבירות את הסיכוי שנבחר בה על פני האפשרויות האחרות.

אבל גם אם מדובר בשמחה, תיאור מצב רגשי שלא ניתן למדידה אוביקטיבית, גם כאן - ההתנהגות היא זו שחשובה. כפי שתוצאות המחקר הראו, רק האנשים שנשאלו לגבי הפעילויות שהם עשו על מנת להיות שמחים - דיווחו על עליה ניכרת ברמת השמחה (לעומת אלו שרק נשאלו על רמת השמחה היומית שלהם).

אז המסקנה של ג'סיקה היתה ברורה - כדי להיות שמחים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו להתנהג בצורות שונות שיגרמו לנו לשמוח.

השאלה היא האם ניתן להשתמש באותו ה"טריק" כדי לשנות התנהגויות אחרות שחשובות לנו? (רמז - כן!)
מעקב עצמי והערכה עצמית יכולים לעזור לנו בכל מיני תחומים בחיים. שאלות כמו "האם השקעתי את המירב בעבודה היום?" "האם הייתי נחמד לאנשים אחרים היום?" "האם נהגתי בצורה רגועה היום?" ועוד ועוד.... יכולות לעזור לנו להיות אנשים טובים יותר ולחיות חיים טובים יותר...

"Self-management can help a person be more effective and efficient in his daily life, replace bad habits with good ones, accomplish difficult tasks, and achieve personal goals" 

(Cooper, Heron, & Heward, 2007, p. 579)

האם אתם הייתם משתמשים בטכנולוגיות התנהגותיות כמו מעקב עצמי כדי להיות אנשים טובים יותר? נחמדים יותר? חיובים יותר?

אם כן - מה היתה ההתנהגות שאותה הייתם רוצים להדגיש ולחזק?

האם כמנתחי התנהגות הייתם משתמשים בשיטות של ניהול עצמי לא רק כדי לשפר התנהגויות בכיתה אלא גם כדי לעזור למישהו להיות שמח יותר, דואג פחות, נחמד יותר?