‏הצגת רשומות עם תוויות פסיכולוגיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פסיכולוגיה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 7 ביוני 2013

שליטה עצמית (או איך הכרחתי את עצמי לחייך)

שליטה עצמית


בדרך כלל כאשר אנו מדברים על אנשים עם שליטה עצמית, אנחנו רואים בעינינו את אלו אשר מסוגלים לעמוד בפני פיתויים, או אלו אשר מסוגלים לשלוט בכעסם ולהמשיך הלאה, או אפילו כאלו שהולכים לחדר כושר כל יום (בלי לפספס) ותמיד מזמינים סלט במסעדה ולא נוגעים אפילו פעם אחת בלחם.


בספרות ההתנהגותית, שליטה עצמית מוגדרת כבחירה של מחזק גדול אבל דחוי (אני אחסוך כסף עכשיו כדי לקנות לי את הטאבלט שאני רוצה בעוד חצי שנה) לעומת בחירה של מחזק קטן יותר אבל מיידי (נו.. בא לי על הנעליים האלה.. אני אקנה אותם עכשיו.. הטאבלט יכול לחכות). יש כאלו גם שעושים את ההבדלה שבין שליטה עצמית במצבים מחזקים לעומת מצבים יותר אווריסיבים (לא נעימים). במצבים אוורסיבים, שליטה עצמית תבוא לידי ביטוי על ידי הליכה לרופא שיניים כל חצי שנה (אוורסיה מיידית אבל יחסית קטנה) לעומת דחיית התור "לפעם אחרת" וסיכון בטיפול גדול יותר (ולרוב גם אוורסיבי יותר) מאוחר יותר.
בשנים האחרונות הרבה מחקרים התנהגותיים נעשו בתחום השליטה העצמית, ושיטות שונות פותחו על מנת ללמד אנשים (מהמרים כפיתיים, ילדים עם בעיות התנהגות, ילדים שמאובחנים עם אוטיזם) וחיות (עכברים ויונים) לשלוט על התנהגותם ולבחור במחזק הדחוי אבל הגדול יותר (רשימת מאמרים על שליטה עצמית עם קישורים לקובץ PDF מופיעה בסוף הפוסט).

לעזור לאנשים להתגבר על הכעס, לחסוך כסף, ללכת להתאמן, לאכול נכון ולהתנהג בהתאם בכיתה הן כולם מטרות חשובות מאין כמותן ואני בעצמי מתעניינת בכל אחת מהן. אבל הפעם הייתי רוצה לשתף איתכם מחשבה שהיתה לי בנושא השליטה העצמית שהיא קצת אחרת....

  
השבוע יצא לי לראות את הסרטון הבא (הסרטון קצת ארוך.. 20 דקות... אבל מאוד שווה צפייה):


הסרטון גרם לי לחשוב, כמה שליטה עצמית שיין ומשפחתו צריכים שיהיה להם כדי להמשיך להתמודד עם המצב בו הם נמצאים ועדין לצחוק. להכיר ברגשות ובכאב שלהם, אבל להתנהג איך שהם רוצים ולהנות מכל יום ומכל דקה יחד.
היכולת הזו להמשיך ולחייך, לצחוק ולהיות מאושרים גם כשהמצב הוא לא הכי אידאלי (במילים מועטות) היא יכולת שמאוד קשה לרכוש אותה. הרי תחשבו על זה.. מבחינה התנהגותית, כאשר אדם מראה חולשה או עצב, מייד הוא יקבל את כל תשומת הלב האפשרית מהסביבה שקרובה אליו. ככה אנחנו בנויים. בני אדם הם יצורים חברתיים, ומבחינה השרדותית הפגנת חולשה ועצב היא הדרך שלנו לקבל תמיכה ועזרה מהסובבים אותנו. אז אם אני עצובה עכשיו וצריכה קצת תשומת לב, למה לא להראות את זה לכולם? (אגב... תנסו פעם אחת לספור ולהשוות כמה תגובות אתם מקבלים בפייסבוק כשאתם כותבים משהו כמו "איזה יום קשה היה לי.. אני מותש\ת" לעומת "היה לי יום נפלא! אני אוהב\ת את החיים").

אז אם מבחינה השרדותית זה כל כך חשוב להפגין חולשה ועצב למה בכל זאת כדאי לנו ללמוד להסתכל על חצי הכוס המלאה? לחייך כשדברים קשים קורים לנו? ולחיות את הרגע? כי כשאנחנו מחליטים להתקע בעצב ובכאב אנחנו לא מתקדמים. אנחנו נשארים במקום. למי מאיתנו לא יצא פעם להרגיש כל כך נאחס שכל מה שעשינו כל היום זה לשכב במיטה בלי לעשות כלום? אולי באותו הרגע זה חיזק אותנו (כן.. חיזק.. כי אם זה לא היה מחזק - לא היינו עושים את זה) אבל לטווח הארוך.. זה לא קידם אותנו לשום מקום.

אז השאלה עכשיו היא איך עושים את זה? איך מצליחים להכיר בעצב אבל להתנהג כאילו אין מחר? הנה כמה טיפים התנהגותיים שחשבתי עליהם:
  1. חייכו. לחייך זו התנהגות. ואם אתם התנהגותיים אתם ודאי יודעים שהתנהגות יכולה לשנות תחושה ורגש. אז אם תחייכו יותר, אולי בהתחלה זה יהיה מאולץ אבל בהמשך לגוף שלכם לא תהיה ברירה אלא להתאים את עצמו אליכם.
  2. ספרו בדיחות. כן.. גם כשפחות מתחשק.. תמצאו דרך לצחוק מהמצב. עוד התנהגות שתשנה לכם את המצב הרגשי.
  3. תכריחו את עצמכם לנעול נעליים ולצאת לטיול. עדיף לעשות את זה עם חבר או בן\בת זוג אבל אפשר גם לבד (אם לבד.. אז קחו איתכם מוזיקה מקפיצה, podcast או audio book שאתם אוהבים). אבל החלק החשוב כאן  הוא ליזום את הטיול ולא לחכות למישהו שיוציא אתכם מהבית.
  4. תמנעו מלדבר על הקושי. רגע... להמנע זו לא התנהגות (חוק האדם המת)... אז תמצאו נושאים אחרים לדבר עליהם. ורצוי שיהיו שמחים (התנהגות מנוגדת - incompatible behavior)
  5. מכיון שסעיף 4 הוא קשה לביצוע אז הנה אלטרנטיבה (אין מה לעשות.. אני יודעת איך זה.. כשקשה.. שום מחשבה טובה לא עוברת בראש.. רק הקושי...): שתפו עם חבר את הקושי אבל תמצאו דרך לצחוק על זה (בסרטון אפשר למצוא דוגמה מעולה כששיין מספר לחברים שלו ששרירי הלסת כבר מתחילים להחלש).
  6. תמלאו לכם את היום בפעילויות ותתרחקו כמה שיותר מחדר השינה או הסלון.
אם אתם בצד השני של המתרס (בצד החבר התומך):
  1. אל (!!!) תעשו לייק לחבר שמביע רגשות שליליות בפייסבוק (גם בכלל.... ממתי התחלנו לאהוב, "לייק", כשכואב למישהו משהו).
  2. במקום זה - תתקשרו לאותו חבר טוב. בשיחה נסו באופן מצומצם (מאוד. פעם אחת מספיק) להתייחס למצב המכעיס, כואב, לא נעים אבל אחרי הפעם האחת הזו... תעבירו את השיחה הלאה לנושאים אחרים. במילים התנהגותיות נקרא לזה differential reinforcement. תנו תשומת לב לדיבור נאות ותכחידו דיבור לא נאות.
  3. תזמינו ת'חבר לגלידה, או פרוזן יוגורט (אבל מלא בשוקולד). אין אדם שמתוק לא עשה אותו קצת יותר שמח... אבל העקרון הוא פשוט - התנהגות מנוגדת :)
  4. תעשו לייק לפוסטים חיובים. והרבה. 
מה אתם חושבים?
האם אופטימיות היא סוג של שליטה עצמית? 
האם יש צורך ללמד אנשים להיות אופטימיים? האם כדאי לחקור את הנושא הזה?
האם יש דרכים התנהגותיות אחרות ללמד אופטימיות?

נושא למחשבה...
תובנות היום (או לפחות תזכורות לדברים שכבר ידעתי):
  1. חייך אל העולם והעולם יחייך אליך חזרה
  2. גם רגש ניתן לשנות עם כלים התנהגותיים


יום חמישי, 30 במאי 2013

לחשוב ניתוח התנהגות ולדבר עברית

השבוע השתתפתי בכנס הבינלאומי לניתוח התנהגות שהתקיים במיניאפוליס.

באחד מימי הכנס, בהרצאה שהתמקדה בהתפתחות התחום במדינות שונות בעולם (שאגב, ד"ר שירי אייבזו, ראש התוכנית לניתוח התנהגות באוניברסיטת תל-אביב הרצתה בו ויצגה את ישראל בכבוד רב), אחת מהיושבות בקהל, פסיכולוגית התנהגותית קלינית במקצועה, שאלה, האם באחת מהמדינות שהוצגו, הצליחו העוסקים בתחום הניתוח התנהגות ליצור שיתופי פעולה עם פסיכולוגים קלינים אחרים.
השאלה העלתה חיוך (עצוב מה..) על גבי שפתיי כל אחד מהדוברים, וגם אצלי. וכמובן שנענתה בשלילה...

נושא שיתוף הפעולה של מנתחי התנהגות עם פסיכולוגים קלינים הינו נושא כאוב בתחומנו אבל גם דיי אירוני. הוא אירוני מכיוון שניתוח התנהגות צמח מתוך תחום הפסיכולוגיה. הרי שסקינר בכבודו ובעצמו היה פסיכולוג שסיים את לימודי הדוקטורט שלו בתוכנית לפסיכולוגיה בהוורד.
אז מדוע הנושא גם כאוב? מכיוון שאלו אשר תמכו בפסיכולוגיה ההתנהגותית וראו את יתרונותיה הרבות של המדידה הישירה והאוביקטיבית של התנהגות, מצאו עצמם מתרחקים או מורחקים, מאלו אשר נשארו לחקור "ישויות פנימיות" (לדוגמה, האיד והאגו והסופר אגו), אופי, וחוזקות או חולשות פנימיות שאינן ניתנות למדידה ישירה.

בנוסף לכך, חוסר שיתוף הפעולה נבע גם מהפופולריות הרבה שזוכים לה העוסקים בפסיכולוגיה "הקונבנציונאלית" לעומת מנתחי ההתנהגות. הרי לאדם הרגיל הרבה יותר קל להבין או להסכים עם האמירה "לבן שלך חוזקות פנימיות אשר קשורות ליכולות המתמטיות שלו" מאשר "הבן שלך התנסה בהרבה מצבי חיזוק בזמן שפתר תרגילים במתמטיקה שהתאימו לרמת היכולת שלו ולכן היום הוא מוכן לפתור בעיות מתמטיות בלי בעיה והוא אפילו נהנה מזה".
תודו שיותר נחמד לחשוב שהבן שלנו גאון מאשר להודות שהמורה שלו לחשבון בכיתה ב'... היא זו שהיתה הגאונה...


השיח הציבורי בנושא התנהגות האדם אינו חדש וקיים כבר מאות השנים. לאורך כל השנים בהם האדם חקר את התנהגותו, מושגים כגון אופי, תכונות, רצונות, ומחשבות השתרשו בתוך שפתנו עד שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנחנו מתקשרים. גם אני (ואני בטוחה שגם אתם) משתמשים במילים אלו ביום יום, גם כאשר אנחנו יודעים שאין למילים האלו שום משמעות, או לפחות שהמשמעות שלהן שונה ממה שאחרים מתכוונים אליה.

אז מדוע כשאנחנו מדברים עם הורים או מורים אנחנו מתעקשים להשתמש במושגים כמו "חיזוק חיובי" או "הכחדה" שהם לא תמיד יבינו... או לא תמיד ירצו להבין?

לפני מספר ימים יצא לי לצפות בהרצאה הבאה ב- TED:



כפי שאתם בטח כבר מעלים על דעתכם, הסרטון גרם לי לתהות האם אנחנו, מנתחי ההתנהגות, עושים כאן משהו שהוא לא בסדר.. האם אנחנו, מתוך ההתעקשות להבדיל את עצמנו מהפסיכולוגיה הקונבנציונאלית ולהישאר בתחום המדעי, יורים לעצמנו ברגל ומרחיקים מאיתנו כל כך הרבה אנשים שבצדק לא מצליחים להתחבר למה שאנחנו מיצגים...
Because it sucks.. well.. not sucks.. just difficult to understand.. and sucks!

הרי כאשר אנחנו הולכים לרופא והוא נותן לנו תרופה, הוא לא ממש מסביר לנו כיצד התרופה עובדת ואלו מנגנונים מעורבים בתהליך הריפוי... הוא בדרך כלל יתן לנו את התרופה, יתן הוראות שימוש ויסכם באמירה "תוך יום-יומיים תרגישו טוב יותר".

ברור לי לחלוטין, שהורים ומורים לא יקבלו כל כך בקלות כל תוכנית התנהגותית שניתן להם, כמו שהם מקבלים תרופה. המאמץ ההתנהגותי (response effort) והבעיה שאותה אנחנו מעוניינים לפתור שונים לגמרי. באחד מדובר בבליעת כדור ובעיה פיסיולוגית, לעומת המצב השני בו אנו מבקשים מההורים ליישם תוכנית התנהגותית לאורך מספר שבועות אם לא חודשים או שנים ולשנות התנהגות. בנוסף, אני גם לא חושבת שסיפור ילדים כפי שהוצג בסרטון יוכל לעזור...
אבל אני כן מאמינה ששינוי הטרמינולוגיה שלנו והאופן שבו אנחנו מציגים את הדברים להורים או למורים - עשוי לעזור להם להבין, ולנו להסביר, את הדברים הנפלאים שאפשר לעשות עם ניתוח התנהגות.

לדוגמה, באחד מהקורסים שלי בנושא לקויות התפתחותיות, המרצה סיפרה לנו שכאשר היא היתה צריכה להסביר להורים מה זה ניתוח תפקודי (functional analysis), במקום להתחיל להשתמש במילים גבוהות ובהסבר מפורט של התהליך היא פשוט הסבירה להם שניתוח תפקודי זה כמו בדיקת אלרגיה. אנחנו מנסים לבדוק אילו טיזרים "מעוררים" את בעיית ההתנהגות של הילד ובהתאם לתוצאה, לבנות תוכנית התנהגותית שתתאים לילד ולמה שמפריע לו.

אז נכון שההסבר לא ממש מדעי, ונכון שהיא לא משתמשת במונחים התנהגותיים טהורים... אבל אם בזכות ההסבר הזה ההורים היו מוכנים לשתף פעולה, לראות את התוצאות הנפלאות במו עיניהם ולבסוף להגיד למכרים וחברים "כן... הלכנו למנתחת התנהגות והיא עשתה דברים מדהימים עם הילד שלנו" - אז אני מוכנה כל היום להשתמש באנלוגיות ומונחים מופשטים ונפשניים ולהמשיך לעשות ניתוח התנהגות מדעי, יעיל וטכנולוגי.

כי השורה התחתונה היא לא האם אנחנו יכולים לעשות שינוי - את הקבלות האלו כבר הבאנו ומזמן. השורה התחתונה עכשיו היא האם אנחנו מסוגלים לגרום לכולם לראות את השינויים האלו ולקבל אותם.

אני חושבת שהתחום שלנו עכשיו נמצא בשלב חדש בהתפתחות שלו, שלב ההפצה וההכרה. ובתור מנתחי התנהגות שמעוניינים לתרום לתחום אנחנו צריכים להרפות מעט מהגיקיות המדעית שלנו ולדבר עם אנשים אחרים שלא מהתחום בשפה שהם מבינים. זה לא אומר שברגע שאנחנו נעשה את זה נתחיל לחקור רצונות, מחשבות ותכונות אופי. החקירה שלנו תמשיך להיות התנהגותית במהותה אבל הטרמינולוגיה שלנו עם אחרים תשתנה.

כשפניתי לפסיכולוגית הקלינית בסוף ההרצאה ושאלתי אותה כיצד לדעתה ניתן לבצע את הקישור הזה בין מנתחי התנהגות לפסיכולוגים קליניים אחרים היא ענתה לי כך:
"אתם קודם כל צריכים לשנות את הטרמינולוגיה שלכם כאשר אתם מדברים עם אחרים שלא מהתחום. אם תכנסי פעם לפגישה שלי עם הורים, את לעולם לא תשמעי אותי, לדוגמה, אומרת את המילה מחזק".





האם אתם מסוגלים לחשוב ניתוח התנהגות אבל לדבר עברית יומיומית? זה לא קל... אבל בהחלט שווה ניסיון! בהצלחה לנו!

תובנות היום (או לפחות תזכורות לדברים שכבר ידעתי):
1. תחשוב גיק אבל דבר קול
2. אחריות העברת המסר נופלת על הדובר ולא על המאזין.