יום שני, 12 באוגוסט 2013

בהמשך לפוסט הקודם (על שליטה עצמית ואופטימיות)


כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם על שליטה עצמית ואופטימיות נתקלתי בכתבה שכותרתה היתה: 


בכתבה, ג'סיקה לאב, פסיכולוגית קוגנטיבית ועורכת כתב העת Kellogg Insight, מתארת כיצד דיון שהיה לה עם אביה   בנושא השגת מטרות, הסתיים במחקר בנושא שמחה.

אביה של ג'סיקה טען כי כמו כל דבר בחיים, אם תעקוב אחרי ההתקדמות שלך לקראת המטרה - בסוף תגיע אליה (במילים התנהגותיות יותר נקרא לזה מעקב עצמי או self-monitoring). הוא היה כל כך בטוח שהוא צודק שהוא אפילו טען שאם אדם ישאל את עצמו בכל יום "כמה אני שמח היום?" השאלה הזו לכשעצמה - תגרום לאדם להיות שמח.

ג'סיקה, כמו כל חוקרת שמכבדת את עצמה, הביעה סקפטיות לגבי טענה זו - אבל לא נרתעה, וכמו שבארני סטינסון נוטה לומר, היא אמרה לאביה:

והיא החליטה לחקור את הנושא.

במחקר, מאות עובדים מ-500 החברות הגדולות ביותר בעולם קיבלו לאי-מייל שלהם בכל יום, אחת משלושת השאלות הבאות:
1. כמה שמח היית היום?
2. האם עשית את המירב כדי להיות שמח היום?
3. ושאלת ביקורת שלא הזכירה את נושא השמחה ("מה אכלת לארוחת בוקר היום?").

לאחר מספר שבועות שבהם משתתפי המחקר קיבלו את אחת מהשאלות, המשתתפים נשאלו בנוגע לרמת השמחה שלהם. הקבוצה שקבלה את השאלה הראשונה (כמה שמח היית היום?) דיווחו על עליה מתונה ברמת השמחה מתחילת המחקר ואילו אלו שקיבלו את השאלה השניה ("האם עשית את המירב כדי להיות שמח היום") דיווחו על עליה משמעותית ברמת השמחה.

עכשיו פה אני נאלצת לעצור לרגע ולהזכיר לכולם שזה בלוג התנהגותי ולכן צריך לקחת בערבון מוגבל את הדיווחים האלו מכיוון שמדובר בהתנהגות מילולית שאינה יכולה להמדד בצורה אובייקטיבית. עם זאת, תמשיכו לקרוא כי אני חושבת שגם אם אי אפשר ממש לכמת שמחה הנושא הזה עדין מעניין ומעורר מחשבות...

אז למה אלו שקבלו את השאלות לגבי רמת השמחה שלהם דיווחו שהם יותר שמחים?
קודם כל, שאלות כמו "כמה שמח היית היום" או "האם עשית את המירב כדי להיות שמח" מזכירות לאנשים שהנושא הזה חשוב להם ולכן הם צריכים להתנהג בצורה מסוימת כדי להיות שמחים.
אם נחזור למחקרים ההתנהגותיים, הספרות מראה ששיטות שונות של ניהול עצמי (self-management) כמו מעקב עצמי (self-monitoring) והערכה עצמית (self-evaluation) הראו יעילות גבוהה בשיפור התנהגויות למידה (כמו התנהגות במשימה - on task) ומיומנויות חברתיות (שיתוף פעולה עם מורה או עידוד חבר בכיתה). עצם השאלה "האם אני במשימה" עזרה לילדים מרמות שונות של יכולת, גילאים שונים וסביבות שונות להשאר יותר זמן במשימה ולהמנע מהתנהגות מפריעה בכיתה.

בכל רגע נתון אדם תמיד נמצא במצב של בחירה: להתאמן או לעבוד? לראות טלויזיה או לקרוא מאמר? לאכול את הסלט או העוגה? תזכורות כמו "האם עשיתי את המירב כדי להיות בכושר?" או "האם עבדתי מספיק שעות על המחקר שלי?" או "האם הקפדתי לאכול בריא היום?" עושות את ההתנהגות שאותה אנחנו רוצים לחזק ולשמר ליותר בולטת - ובכך מגבירות את הסיכוי שנבחר בה על פני האפשרויות האחרות.



אבל גם אם מדובר בשמחה, תיאור מצב רגשי שלא ניתן למדידה אוביקטיבית, גם כאן - ההתנהגות היא זו שחשובה. כפי שתוצאות המחקר הראו, רק האנשים שנשאלו לגבי הפעילויות שהם עשו על מנת להיות שמחים - דיווחו על עליה ניכרת ברמת השמחה (לעומת אלו שרק נשאלו על רמת השמחה היומית שלהם).

אז המסקנה של ג'סיקה היתה ברורה - כדי להיות שמחים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו להתנהג בצורות שונות שיגרמו לנו לשמוח.

השאלה היא האם ניתן להשתמש באותו ה"טריק" כדי לשנות התנהגויות אחרות שחשובות לנו? (רמז - כן!)
מעקב עצמי והערכה עצמית יכולים לעזור לנו בכל מיני תחומים בחיים. שאלות כמו "האם השקעתי את המירב בעבודה היום?" "האם הייתי נחמד לאנשים אחרים היום?" "האם נהגתי בצורה רגועה היום?" ועוד ועוד.... יכולות לעזור לנו להיות אנשים טובים יותר ולחיות חיים טובים יותר...

"Self-management can help a person be more effective and efficient in his daily life, replace bad habits with good ones, accomplish difficult tasks, and achieve personal goals" 
(Cooper, Heron, & Heward, 2007, p. 579)

האם אתם הייתם משתמשים בטכנולוגיות התנהגותיות כמו מעקב עצמי כדי להיות אנשים טובים יותר? נחמדים יותר? חיובים יותר?
אם כן - מה היתה ההתנהגות שאותה הייתם רוצים להדגיש ולחזק?
האם כמנתחי התנהגות הייתם משתמשים בשיטות של ניהול עצמי לא רק כדי לשפר התנהגויות בכיתה אלא גם כדי לעזור למישהו להיות שמח יותר, דואג פחות, נחמד יותר?