יום ראשון, 30 ביוני 2013

התעלמות - העצה הכי גרועה שאפשר לקבל?!

לפני שבועיים התפרסם ב YNET מאמר במדור הורים שכותרתו הייתה "העצה הכי גרועה שקיבלתם אי פעם כהורים". כמי שמתעניינת ועוסקת בחינוך ילדים כבר כמה שנים, החלטתי לבדוק מהי אותה עצה נוראית שהורים יכולים לקבל ואולי ללמוד דבר או שניים.
במאמר, דפנה תייר, יועצת חינוכית-התפתחותית, מסבירה מדוע העצה הגרועה ביותר שניתן לתת להורים, היא שיתעלמו מהתנהגות לא נאותה של ילדיהם. הכותבת, מפרטת מספר סיבות שאמורות להסביר את טענתה ומביאה מספר מועט של דוגמאות בהן התעלמות לא עזרה אלא דווקא הזיקה.
בימים אלו, בהם הביקוש לכלים חינוכיים יעילים רק עולה ועולה, והורים ומורים כאחד מחפשים את הדרך הטובה ביותר לחנך את ילדיהם, אני מוצאת בשקיפות ואמינות ערך עליון בהצגת מידע ותיאוריות חינוכיות. לכן, ראיתי לנכון להציג בפני קוראי המדור את הצד השני של המטבע, מתוך הנחת היסוד, שזו זכותו של כל הורה לשמוע את כל הדעות ולהחליט לבד מה נכון ומה לא...
במאמר זה אתייחס לכל ארבעת ההסברים שדפנה הציגה, ואנסה להסביר מדוע לדעתי הם אינם נכונים, או במקרה הטוב, נכונים חלקית. אתם מוזמנים לקרוא, להשוות, לבקר ובסופו של דבר להחליט בעצמכם מה מתאים לכם.

טיעון ראשון: "אין כמעט הורה שבאמת מסוגל להתעלם במצבים כמו אלה שתוארו לעיל (ילד בוכה בקניון, אחים רבים) מההתרחשות הלא נעימה"
נכון או לא נכון?
נכון.. אבל חלקית. אם ההורה הגיע למצב בו ההתעלמות היא כל כך קשה מלשאת, כפי שנטען במאמר, מרבית הסיכויים שהסיבה לכך היא שלאורך תקופה מאוד ארוכה ובהרבה הזדמנויות אחרות, התנהגות הילד "זכתה" לאותה תשומת לב, כך שעכשיו כבר מאוד קשה ללמד אותו אחרת. נניח לדוגמה, שביום בהיר אחד, דני החמוד מושך בחולצה של אמא  – ואמא מסתובבת ועונה לו . דני לומד שאם מושכים בחולצה של אמא, אמא מגיבה ונותנת תשומת לב. נניח, שהוא מנסה שוב את אותה שיטה חדשנית, מושך בחולצה, ושוב מקבל תשומת לב. ונניח שהוא מנסה אותה שוב.. ושוב.. ושוב.. וכל הזמן.. מקבל תשומת לב. עד שיום אחד אמא מחליטה שדיי... ואי אפשר לקרוא לה כל הזמן על ידי משיכת חולצה. אז היא מחליטה לנסות את אותה עצת הורים "נוראית" ומתעלמת מהתנהגות משיכת החולצה. זה ברור לכולם שבשלב הזה של הלמידה, ההתעלמות רק תגרום לדני החמוד למשוך, למשוך ולמשוך... עד שבאמת אמא "לא תהיה מסוגלת להתעלם". מדוע? מכיוון שלאורך הרבה מאוד זמן דני למד שהשיטה הזו עובדת! אז מה הפתרון? קודם כל, מראש לא להיכנס למסכת למידה של התנהגויות לא נאותות ולהתעלם מהן בעודן קטנות ולא מזיקות. יש לנסות לתפוס את אותן התנהגויות שאנחנו לא רוצים שיילמדו וישתרשו ברפרטואר ההתנהגויות של הילד, כבר מההתחלה, ומראש לא לספק לילד את מה שהוא רוצה כתוצאה מהתנהגות זו. אם תתפסו את ההתנהגות כבר בשלבים אלה, לא רק שההתעלמות תעבוד – אלא גם שהיא תהיה קלה יותר ליישום. במקביל יש ללמד את הילד התנהגויות נאותות אחרות שיזכו אותו באותו הדבר שהוא מעוניין בו. במקרה שלנו נוכל ללמד את דני החמוד שאם הוא רוצה שאמא תיתן לו תשומת לב, הוא פשוט יכול לקרוא לה "אמא". אבל אם כבר מצאתם את עצמכם בתוך תהליך הלמידה הזה, וההתנהגות הלא נאותה כבר נמצאת ברפרטואר של הילד, אז באמת תצטרכו לאגור את כל הסבלנות ויכולות האיפוק שלכם ולעמוד איתן אל מול ההתנהגות הלא נאותה. וכמובן, אחרי שהילד נרגע, זה הזמן ללמד אותו את אותה התנהגות אלטרנטיבית על מנת לוודא שהוא לא יישאר בלי כלים אחרים לתקשר את רצונותיו.




טיעון שני: "עצת ההתעלמות מקורה במחקרים שנעשו רק עם חולדות".
נכון או לא נכון?
מאוד לא נכון ואף מטעה. אמנם התיאוריה ההתנהגותית של סקינר התפתחה מתוך מחקרים מבוקרים שנעשו בתוך מעבדות עם חולדות ויונים. אבל החל משנות ה- 50 החלו אותם חוקרים וגם אחרים לבדוק האם אותם עקרונות שנמצאו כנכונים עם חיות, נכונים גם עם בני אדם. חוקרים התנהגותיים אלו למעשה עסקו במה שנקרא היום "ניתוח יישומי של התנהגות" (Applied Behavior Analysis). המילה יישומי באה להעיד על כך שהנושאים אשר נחקרים בתחום זה הינם נושאים שחשובים מבחינה חברתית ושחקירתם עשויה לעזור לאדם הפרטי או לחברה כולה ביצירת סביבה שמאפשרת איכות חיים טובה יותר. לכן, להגיד שמחקרים בתחום הזה נעשו רק עם חולדות, זה פשוט לא נכון ואף מטעה. ספציפית לגבי התעלמות, מאות אם לא אלפי מחקרים, שנעשו עם אנשים בגילאים שונים, עם מגוון רחב של רמות יכולות ובסביבות שונות הוכיחו שהתעלמות יכולה להיות יעילה מאוד כאשר היא מבוצעת נכון, מותאמת לילד ולסיבת התנהגות, וכאשר במקביל נלמדות התנהגויות נאותות אלטרנטיביות.


טיעון שלישי: "כשההורה מתעלם מהילד הוא בעצם נעלם לילד"
נכון או לא נכון?
מטפל התנהגותי לעולם לא ימליץ להורים להתעלם מהילד. אחד העקרונות החשובים ביותר שנלמדים בכל תוכנית לניתוח יישומי של התנהגות, הוא שההתעלמות מיושמת כלפי ההתנהגות ולא כלפי הילד. ברור לחלוטין שאם הורה יתעלם מילדו באופן גורף, התוצאות לכך יכולות להיות קשות מבחינה רגשית ולפעמים גם בלתי הפיכות. ולכן אני חוזרת על אותו עקרון שהצגתי מעלה – הילד מתנהג כפי שהוא מתנהג, מכיוון שכך הוא למד להשיג את מבוקשו. על מנת לאפשר לילד לתקשר את רצונותיו ולתת לו את תחושת הבטחון שהוא זקוק לה, ההורים חייבים, בנוסף להתעלמות ללמד התנהגויות אחרות נאותות שיאפשרו לו לקבל את מה שהוא רוצה. התעלמות היא לגמרי לא מהלך פסיבי והיא דורשת מההורים הרבה עוצמות נפש ויצירתיות על מנת לתת לילד את הכלים הנכונים להתנהג בצורה נאותה בבית, בבית ספר ולאחר מכן גם כאדם בוגר, בחברה.



טיעון רביעי: הצגת מקרה פרטי "הממחיש את נזקיה של ההתעלמות"
נכון או לא נכון?
שימוש לא נכון בכל כלי, יעיל ככל שיהיה, יוביל באופן טבעי לתוצאות לא רצויות. המקרה שמובא במאמר, מתאר כיצד שימוש לא נכון בהתעלמות שכנראה נעשה ללא התייעצות ותמיכה של איש מקצוע מוסמך, הסתיים בפגיעה מיותרת באם ובילדה. מקרים בודדים של הורים שקבלו עצה לא טובה, או עשו שימוש לא מתאים בהתעלמות, לא יכולים לבטל שנים של חקירה ואינספור טיפולים שהוכיחו את יעילותו של כלי זה. במקום להציג מקרה אחד או שניים של הורים שנפלו תחת ידיו של מטפל לא מוסמך או שעל דעת עצמם בחרו להשתמש בהתעלמות, וניזוקו, נכון היה להציג סקירה ספרותית של מחקרים שהראו שהתעלמות היא "מסוכנת". העובדה היא – שאין כאלו מחקרים.  

לסיכום, כל עצה ,כשהיא ניתנת ללא התייחסות למצב הפרטי והמיוחד של האדם אשר מבקש אותה, או כל עצה שניתנת כ"תרופת פלא"  היא עצה גרועה. אבל עצות גרועות, גרועות ככל שיהיו, לא יכולות לבטל שנים של חקירה שהוכיחה כי באמצעות יישום נכון של התעלמות, ילדים (ומבוגרים) הצליחו להפחית התנהגויות שליליות ולהגביר התנהגויות חיוביות ששיפרו את איכות חייהם. התעלמות ככלי חינוכי אינה יכולה להיות מיושמת מבלי שקודם וידאנו שמטרת ההתנהגות הלא נאותה היא אכן לקבל תשומת לב, צעצוע או ממתק. וגם אם מצאנו כי המטרה היא קבלת אותם דברים, אז בנוסף להתעלמות עלינו ללמד את הילד דרכים אחרות לתקשר את רצונו.

בארץ פועלות היום שתי תוכניות גדולות לניתוח יישומי של התנהגות. אני ממליצה להורים שמעוניינים בייעוץ אמין ובטוח לפנות לכל אחת מראשי תוכניות אלו ולשאול לגבי בוגרים שעובדים באזור מגוריהם. אני בטוחה וסמוכה שהייעוץ החינוכי שהם יקבלו ממי שסיים את לימודיו בתוכניות אלו, יהיה אדיב, אמין, בטוח והכי חשוב - מבוסס על מחקרים שנמצוא יעילים עם ילדים בדיוק כמו שלכם.

יום שישי, 7 ביוני 2013

שליטה עצמית (או איך הכרחתי את עצמי לחייך)

שליטה עצמית


בדרך כלל כאשר אנו מדברים על אנשים עם שליטה עצמית, אנחנו רואים בעינינו את אלו אשר מסוגלים לעמוד בפני פיתויים, או אלו אשר מסוגלים לשלוט בכעסם ולהמשיך הלאה, או אפילו כאלו שהולכים לחדר כושר כל יום (בלי לפספס) ותמיד מזמינים סלט במסעדה ולא נוגעים אפילו פעם אחת בלחם.


בספרות ההתנהגותית, שליטה עצמית מוגדרת כבחירה של מחזק גדול אבל דחוי (אני אחסוך כסף עכשיו כדי לקנות לי את הטאבלט שאני רוצה בעוד חצי שנה) לעומת בחירה של מחזק קטן יותר אבל מיידי (נו.. בא לי על הנעליים האלה.. אני אקנה אותם עכשיו.. הטאבלט יכול לחכות). יש כאלו גם שעושים את ההבדלה שבין שליטה עצמית במצבים מחזקים לעומת מצבים יותר אווריסיבים (לא נעימים). במצבים אוורסיבים, שליטה עצמית תבוא לידי ביטוי על ידי הליכה לרופא שיניים כל חצי שנה (אוורסיה מיידית אבל יחסית קטנה) לעומת דחיית התור "לפעם אחרת" וסיכון בטיפול גדול יותר (ולרוב גם אוורסיבי יותר) מאוחר יותר.
בשנים האחרונות הרבה מחקרים התנהגותיים נעשו בתחום השליטה העצמית, ושיטות שונות פותחו על מנת ללמד אנשים (מהמרים כפיתיים, ילדים עם בעיות התנהגות, ילדים שמאובחנים עם אוטיזם) וחיות (עכברים ויונים) לשלוט על התנהגותם ולבחור במחזק הדחוי אבל הגדול יותר (רשימת מאמרים על שליטה עצמית עם קישורים לקובץ PDF מופיעה בסוף הפוסט).

לעזור לאנשים להתגבר על הכעס, לחסוך כסף, ללכת להתאמן, לאכול נכון ולהתנהג בהתאם בכיתה הן כולם מטרות חשובות מאין כמותן ואני בעצמי מתעניינת בכל אחת מהן. אבל הפעם הייתי רוצה לשתף איתכם מחשבה שהיתה לי בנושא השליטה העצמית שהיא קצת אחרת....

  
השבוע יצא לי לראות את הסרטון הבא (הסרטון קצת ארוך.. 20 דקות... אבל מאוד שווה צפייה):


הסרטון גרם לי לחשוב, כמה שליטה עצמית שיין ומשפחתו צריכים שיהיה להם כדי להמשיך להתמודד עם המצב בו הם נמצאים ועדין לצחוק. להכיר ברגשות ובכאב שלהם, אבל להתנהג איך שהם רוצים ולהנות מכל יום ומכל דקה יחד.
היכולת הזו להמשיך ולחייך, לצחוק ולהיות מאושרים גם כשהמצב הוא לא הכי אידאלי (במילים מועטות) היא יכולת שמאוד קשה לרכוש אותה. הרי תחשבו על זה.. מבחינה התנהגותית, כאשר אדם מראה חולשה או עצב, מייד הוא יקבל את כל תשומת הלב האפשרית מהסביבה שקרובה אליו. ככה אנחנו בנויים. בני אדם הם יצורים חברתיים, ומבחינה השרדותית הפגנת חולשה ועצב היא הדרך שלנו לקבל תמיכה ועזרה מהסובבים אותנו. אז אם אני עצובה עכשיו וצריכה קצת תשומת לב, למה לא להראות את זה לכולם? (אגב... תנסו פעם אחת לספור ולהשוות כמה תגובות אתם מקבלים בפייסבוק כשאתם כותבים משהו כמו "איזה יום קשה היה לי.. אני מותש\ת" לעומת "היה לי יום נפלא! אני אוהב\ת את החיים").

אז אם מבחינה השרדותית זה כל כך חשוב להפגין חולשה ועצב למה בכל זאת כדאי לנו ללמוד להסתכל על חצי הכוס המלאה? לחייך כשדברים קשים קורים לנו? ולחיות את הרגע? כי כשאנחנו מחליטים להתקע בעצב ובכאב אנחנו לא מתקדמים. אנחנו נשארים במקום. למי מאיתנו לא יצא פעם להרגיש כל כך נאחס שכל מה שעשינו כל היום זה לשכב במיטה בלי לעשות כלום? אולי באותו הרגע זה חיזק אותנו (כן.. חיזק.. כי אם זה לא היה מחזק - לא היינו עושים את זה) אבל לטווח הארוך.. זה לא קידם אותנו לשום מקום.

אז השאלה עכשיו היא איך עושים את זה? איך מצליחים להכיר בעצב אבל להתנהג כאילו אין מחר? הנה כמה טיפים התנהגותיים שחשבתי עליהם:
  1. חייכו. לחייך זו התנהגות. ואם אתם התנהגותיים אתם ודאי יודעים שהתנהגות יכולה לשנות תחושה ורגש. אז אם תחייכו יותר, אולי בהתחלה זה יהיה מאולץ אבל בהמשך לגוף שלכם לא תהיה ברירה אלא להתאים את עצמו אליכם.
  2. ספרו בדיחות. כן.. גם כשפחות מתחשק.. תמצאו דרך לצחוק מהמצב. עוד התנהגות שתשנה לכם את המצב הרגשי.
  3. תכריחו את עצמכם לנעול נעליים ולצאת לטיול. עדיף לעשות את זה עם חבר או בן\בת זוג אבל אפשר גם לבד (אם לבד.. אז קחו איתכם מוזיקה מקפיצה, podcast או audio book שאתם אוהבים). אבל החלק החשוב כאן  הוא ליזום את הטיול ולא לחכות למישהו שיוציא אתכם מהבית.
  4. תמנעו מלדבר על הקושי. רגע... להמנע זו לא התנהגות (חוק האדם המת)... אז תמצאו נושאים אחרים לדבר עליהם. ורצוי שיהיו שמחים (התנהגות מנוגדת - incompatible behavior)
  5. מכיון שסעיף 4 הוא קשה לביצוע אז הנה אלטרנטיבה (אין מה לעשות.. אני יודעת איך זה.. כשקשה.. שום מחשבה טובה לא עוברת בראש.. רק הקושי...): שתפו עם חבר את הקושי אבל תמצאו דרך לצחוק על זה (בסרטון אפשר למצוא דוגמה מעולה כששיין מספר לחברים שלו ששרירי הלסת כבר מתחילים להחלש).
  6. תמלאו לכם את היום בפעילויות ותתרחקו כמה שיותר מחדר השינה או הסלון.
אם אתם בצד השני של המתרס (בצד החבר התומך):
  1. אל (!!!) תעשו לייק לחבר שמביע רגשות שליליות בפייסבוק (גם בכלל.... ממתי התחלנו לאהוב, "לייק", כשכואב למישהו משהו).
  2. במקום זה - תתקשרו לאותו חבר טוב. בשיחה נסו באופן מצומצם (מאוד. פעם אחת מספיק) להתייחס למצב המכעיס, כואב, לא נעים אבל אחרי הפעם האחת הזו... תעבירו את השיחה הלאה לנושאים אחרים. במילים התנהגותיות נקרא לזה differential reinforcement. תנו תשומת לב לדיבור נאות ותכחידו דיבור לא נאות.
  3. תזמינו ת'חבר לגלידה, או פרוזן יוגורט (אבל מלא בשוקולד). אין אדם שמתוק לא עשה אותו קצת יותר שמח... אבל העקרון הוא פשוט - התנהגות מנוגדת :)
  4. תעשו לייק לפוסטים חיובים. והרבה. 
מה אתם חושבים?
האם אופטימיות היא סוג של שליטה עצמית? 
האם יש צורך ללמד אנשים להיות אופטימיים? האם כדאי לחקור את הנושא הזה?
האם יש דרכים התנהגותיות אחרות ללמד אופטימיות?

נושא למחשבה...
תובנות היום (או לפחות תזכורות לדברים שכבר ידעתי):
  1. חייך אל העולם והעולם יחייך אליך חזרה
  2. גם רגש ניתן לשנות עם כלים התנהגותיים