לפני שבועיים התפרסם ב YNET מאמר במדור הורים שכותרתו הייתה "העצה הכי גרועה שקיבלתם אי פעם כהורים". כמי שמתעניינת ועוסקת בחינוך ילדים כבר כמה
שנים, החלטתי לבדוק מהי אותה עצה נוראית שהורים יכולים לקבל ואולי ללמוד דבר או
שניים.
במאמר, דפנה תייר, יועצת חינוכית-התפתחותית, מסבירה מדוע העצה הגרועה
ביותר שניתן לתת להורים, היא שיתעלמו מהתנהגות לא נאותה של ילדיהם. הכותבת, מפרטת
מספר סיבות שאמורות להסביר את טענתה ומביאה מספר מועט של דוגמאות בהן התעלמות לא
עזרה אלא דווקא הזיקה.
בימים אלו, בהם הביקוש לכלים חינוכיים יעילים רק עולה ועולה, והורים
ומורים כאחד מחפשים את הדרך הטובה ביותר לחנך את ילדיהם, אני מוצאת בשקיפות
ואמינות ערך עליון בהצגת מידע ותיאוריות חינוכיות. לכן, ראיתי לנכון להציג בפני
קוראי המדור את הצד השני של המטבע, מתוך הנחת היסוד, שזו זכותו של כל הורה לשמוע
את כל הדעות ולהחליט לבד מה נכון ומה לא...
במאמר זה אתייחס לכל ארבעת ההסברים שדפנה הציגה, ואנסה להסביר מדוע לדעתי
הם אינם נכונים, או במקרה הטוב, נכונים חלקית. אתם מוזמנים לקרוא, להשוות, לבקר
ובסופו של דבר להחליט בעצמכם מה מתאים לכם.
טיעון ראשון: "אין כמעט הורה שבאמת מסוגל להתעלם במצבים כמו אלה שתוארו לעיל (ילד בוכה בקניון, אחים רבים) מההתרחשות הלא נעימה"
נכון או לא נכון?
נכון.. אבל חלקית. אם ההורה הגיע למצב בו ההתעלמות היא כל כך קשה מלשאת, כפי
שנטען במאמר, מרבית הסיכויים שהסיבה לכך היא שלאורך תקופה מאוד ארוכה ובהרבה
הזדמנויות אחרות, התנהגות הילד "זכתה" לאותה תשומת לב, כך שעכשיו כבר
מאוד קשה ללמד אותו אחרת. נניח לדוגמה, שביום בהיר אחד, דני החמוד מושך בחולצה של
אמא – ואמא מסתובבת ועונה לו . דני לומד
שאם מושכים בחולצה של אמא, אמא מגיבה ונותנת תשומת לב. נניח, שהוא מנסה שוב את
אותה שיטה חדשנית, מושך בחולצה, ושוב מקבל תשומת לב. ונניח שהוא מנסה אותה שוב..
ושוב.. ושוב.. וכל הזמן.. מקבל תשומת לב. עד שיום אחד אמא מחליטה שדיי... ואי אפשר
לקרוא לה כל הזמן על ידי משיכת חולצה. אז היא מחליטה לנסות את אותה עצת הורים
"נוראית" ומתעלמת מהתנהגות משיכת החולצה. זה ברור לכולם שבשלב הזה של
הלמידה, ההתעלמות רק תגרום לדני החמוד למשוך, למשוך ולמשוך... עד שבאמת אמא
"לא תהיה מסוגלת להתעלם". מדוע? מכיוון שלאורך הרבה מאוד זמן דני למד
שהשיטה הזו עובדת! אז מה הפתרון? קודם כל, מראש לא להיכנס למסכת למידה של
התנהגויות לא נאותות ולהתעלם מהן בעודן קטנות ולא מזיקות. יש לנסות לתפוס את אותן
התנהגויות שאנחנו לא רוצים שיילמדו וישתרשו ברפרטואר ההתנהגויות של הילד, כבר מההתחלה,
ומראש לא לספק לילד את מה שהוא רוצה כתוצאה מהתנהגות זו. אם תתפסו את ההתנהגות כבר
בשלבים אלה, לא רק שההתעלמות תעבוד – אלא גם שהיא תהיה קלה יותר ליישום. במקביל
יש ללמד את הילד התנהגויות נאותות אחרות שיזכו אותו באותו הדבר שהוא מעוניין בו. במקרה
שלנו נוכל ללמד את דני החמוד שאם הוא רוצה שאמא תיתן לו תשומת לב, הוא פשוט יכול
לקרוא לה "אמא". אבל אם כבר מצאתם את עצמכם בתוך תהליך הלמידה הזה,
וההתנהגות הלא נאותה כבר נמצאת ברפרטואר של הילד, אז באמת תצטרכו לאגור את כל
הסבלנות ויכולות האיפוק שלכם ולעמוד איתן אל מול ההתנהגות הלא נאותה. וכמובן, אחרי
שהילד נרגע, זה הזמן ללמד אותו את אותה התנהגות אלטרנטיבית על מנת לוודא שהוא לא יישאר
בלי כלים אחרים לתקשר את רצונותיו.
טיעון שני: "עצת ההתעלמות מקורה במחקרים שנעשו רק עם חולדות".
נכון או לא נכון?
מאוד לא נכון ואף מטעה. אמנם התיאוריה ההתנהגותית של סקינר התפתחה מתוך מחקרים מבוקרים שנעשו
בתוך מעבדות עם חולדות ויונים. אבל החל משנות ה- 50 החלו אותם חוקרים וגם אחרים
לבדוק האם אותם עקרונות שנמצאו כנכונים עם חיות, נכונים גם עם בני אדם. חוקרים
התנהגותיים אלו למעשה עסקו במה שנקרא היום "ניתוח יישומי של התנהגות" (Applied Behavior Analysis). המילה יישומי באה להעיד
על כך שהנושאים אשר נחקרים בתחום זה הינם נושאים שחשובים מבחינה חברתית ושחקירתם
עשויה לעזור לאדם הפרטי או לחברה כולה ביצירת סביבה שמאפשרת איכות חיים טובה יותר.
לכן, להגיד שמחקרים בתחום הזה נעשו רק עם חולדות, זה פשוט לא נכון ואף מטעה.
ספציפית לגבי התעלמות, מאות אם לא אלפי מחקרים, שנעשו עם אנשים בגילאים שונים,
עם מגוון רחב של רמות יכולות ובסביבות שונות הוכיחו שהתעלמות יכולה להיות יעילה
מאוד כאשר היא מבוצעת נכון, מותאמת לילד ולסיבת התנהגות, וכאשר במקביל נלמדות
התנהגויות נאותות אלטרנטיביות.
טיעון שלישי: "כשההורה מתעלם מהילד הוא בעצם נעלם לילד"
נכון או לא נכון?
מטפל התנהגותי לעולם לא ימליץ להורים להתעלם מהילד. אחד
העקרונות החשובים ביותר שנלמדים בכל תוכנית לניתוח יישומי של התנהגות, הוא שההתעלמות
מיושמת כלפי ההתנהגות ולא כלפי הילד. ברור לחלוטין שאם הורה יתעלם מילדו
באופן גורף, התוצאות לכך יכולות להיות קשות מבחינה רגשית ולפעמים גם בלתי הפיכות.
ולכן אני חוזרת על אותו עקרון שהצגתי מעלה – הילד מתנהג כפי שהוא מתנהג, מכיוון
שכך הוא למד להשיג את מבוקשו. על מנת לאפשר לילד לתקשר את רצונותיו ולתת לו את
תחושת הבטחון שהוא זקוק לה, ההורים חייבים, בנוסף להתעלמות ללמד התנהגויות אחרות
נאותות שיאפשרו לו לקבל את מה שהוא רוצה. התעלמות היא לגמרי לא מהלך פסיבי והיא
דורשת מההורים הרבה עוצמות נפש ויצירתיות על מנת לתת לילד את הכלים הנכונים להתנהג
בצורה נאותה בבית, בבית ספר ולאחר מכן גם כאדם בוגר, בחברה.
טיעון רביעי: הצגת מקרה פרטי "הממחיש את נזקיה של ההתעלמות"
נכון או לא נכון?
שימוש לא נכון בכל כלי, יעיל ככל שיהיה, יוביל באופן טבעי
לתוצאות לא רצויות. המקרה שמובא במאמר, מתאר כיצד שימוש לא נכון בהתעלמות שכנראה
נעשה ללא התייעצות ותמיכה של איש מקצוע מוסמך, הסתיים בפגיעה מיותרת באם ובילדה. מקרים בודדים של הורים שקבלו עצה לא טובה, או עשו שימוש לא מתאים
בהתעלמות, לא יכולים לבטל שנים של חקירה ואינספור טיפולים שהוכיחו את יעילותו של
כלי זה. במקום להציג מקרה אחד או שניים של הורים שנפלו תחת ידיו של מטפל לא מוסמך או
שעל דעת עצמם בחרו להשתמש בהתעלמות, וניזוקו, נכון היה להציג סקירה ספרותית של
מחקרים שהראו שהתעלמות היא "מסוכנת". העובדה היא – שאין כאלו מחקרים.
לסיכום, כל עצה ,כשהיא ניתנת ללא התייחסות למצב הפרטי והמיוחד של האדם אשר מבקש אותה, או כל עצה שניתנת כ"תרופת פלא" היא עצה גרועה. אבל עצות גרועות, גרועות ככל שיהיו, לא יכולות לבטל שנים של חקירה שהוכיחה כי באמצעות יישום נכון של התעלמות, ילדים (ומבוגרים) הצליחו להפחית התנהגויות שליליות ולהגביר התנהגויות חיוביות ששיפרו את איכות חייהם. התעלמות ככלי חינוכי אינה יכולה להיות מיושמת מבלי שקודם וידאנו שמטרת ההתנהגות הלא נאותה היא אכן לקבל תשומת לב, צעצוע או ממתק. וגם אם מצאנו כי המטרה היא קבלת אותם דברים, אז בנוסף להתעלמות עלינו ללמד את הילד דרכים אחרות לתקשר את רצונו.
בארץ פועלות היום שתי תוכניות גדולות לניתוח יישומי של התנהגות. אני ממליצה להורים שמעוניינים בייעוץ אמין ובטוח לפנות לכל אחת מראשי תוכניות אלו ולשאול לגבי בוגרים שעובדים באזור מגוריהם. אני בטוחה וסמוכה שהייעוץ החינוכי שהם יקבלו ממי שסיים את לימודיו בתוכניות אלו, יהיה אדיב, אמין, בטוח והכי חשוב - מבוסס על מחקרים שנמצוא יעילים עם ילדים בדיוק כמו שלכם.
איזה יופי אליען, נושא מעניין מאוד.
השבמחקיש הבדל לדעתי בין תגובה לתגובה, ובין התעלמות להתעלמות. התעלמות מהמעשה של הילד - לא טוב. התעלמות מהמצב הרגשי שלו באותו הרגע - יכול להיות שכן.
כשדני מושך לאמא בחולצה - היא יכולה לאבד עשתונות ולצרוח עליו: "תפסיק עם זה!" ולהסיר את ידו מחולצתה בברוטאליות; או שהיא יכולה להסיר את ידו בהחלטיות רגועה ולציין בפניו בקרירות "אתה יותר לא מושך לי בחולצה, כשאתה רוצה להגיד משהו חשוב תגיד: 'אמא זה חשוב, תקשיבי'".
במקרה השני - הייתה התייחסות מדויקת למעשה המעצבן של דני (משיכה בחולצה) - אבל אמא לא נגררה אחרי הטירוף של דני (התעלמה ממצבו הרגשי, או יותר נכון הכילה אותו), מה שאיפשר לה לגייס את הסיטואציה לתהליך למידה חיובית.
תודה אביב :)
מחקכשמדברים על התעלמות חשוב קודם כל להגדיר מה זה התעלמות ולוודא ששנינו משתמשים באותה הגדרה. אז קודם כל מבחינתי, מדובר בהתעלמות התנהגותית. או במילים אחרות חוסר מתן תשומת לב להתנהגות הילד. אין כאן הכוונה לומר שלהורה לא צריך שיהיה אכפת ממה שעובר על הילד. להפך. ההורה במצב הזה דווקא צריך להיות מאוד קשוב לילד ולשים לב לפרטים הקטנים כדי לוודא שההתעלמות עובדת ולמצוא את הזמן המתאים ביותר להתייחס אליו ולנצל את המצב כדי לחנך ולתת כלים אחרים לתקשר את הרצונות שלו.
לגבי הטענה שלך שההתעלמות צריכה להתבצע על המצב הרגשי ולא על ההתנהגות - כאן אני דווקא חולקת עליך. הילד צריך לדעת שזה בסדר להרגיש, שזה בסדר לכעוס, שזה בסדר להיות מאוכזבים או עצובים... הרגש הוא טבעי וזה בסדר להרגיש. אבל עם זאת הילד גם צריך ללמוד שלא משנה איך אנחנו מרגישים, אנחנו צריכים לדעת לשלוט בהתנהגות שלנו. ולכן אם ההתנהגות של הילד היא אינה נאותה, ודורשת התעלמות, אנחנו נתעלם ממנה ובהמשך נלמד אותו להביע את הרגש בצורה אחרת ונאותה יותר (מאוד קשור לפוסט הקודם שלי בו דברתי על הצורך להכיר באיך שאנחנו מרגישים, אבל להתנהג כמו שאנחנו רוצים).
בנוסף, קצת היה לי קשה להבין את ההסבר שלך בשני המשפטים האחרונים עם האמא. אם האמא התעלמה מהמצב הרגשי, כיצד יכול להיות שהיא גם הכילה אותו? שני המונחים סותרים אחד את השני. האם אין הכוונה בהכלה לומר, הבנה, התייחסות? אם כן - אז זו לא התעלמות. ואם זו לא התעלמות, אז חזרנו לנקודה הראשונה שההתעלמות מתבצעת כלפי ההתנהגות ולא כלפי המצב הרגשי.
תודה על התגובה! :)