לחשוב ניתוח התנהגות ולדבר עברית

השבוע השתתפתי בכנס הבינלאומי לניתוח התנהגות שהתקיים במיניאפוליס.

באחד מימי הכנס, בהרצאה שהתמקדה בהתפתחות התחום במדינות שונות בעולם (שאגב, ד"ר שירי אייבזו, ראש התוכנית לניתוח התנהגות באוניברסיטת תל-אביב הרצתה בו ויצגה את ישראל בכבוד רב), אחת מהיושבות בקהל, פסיכולוגית התנהגותית קלינית במקצועה, שאלה, האם באחת מהמדינות שהוצגו, הצליחו העוסקים בתחום הניתוח התנהגות ליצור שיתופי פעולה עם פסיכולוגים קלינים אחרים.
השאלה העלתה חיוך (עצוב מה..) על גבי שפתיי כל אחד מהדוברים, וגם אצלי. וכמובן שנענתה בשלילה...

נושא שיתוף הפעולה של מנתחי התנהגות עם פסיכולוגים קלינים הינו נושא כאוב בתחומנו אבל גם דיי אירוני. הוא אירוני מכיוון שניתוח התנהגות צמח מתוך תחום הפסיכולוגיה. הרי שסקינר בכבודו ובעצמו היה פסיכולוג שסיים את לימודי הדוקטורט שלו בתוכנית לפסיכולוגיה בהוורד.
אז מדוע הנושא גם כאוב? מכיוון שאלו אשר תמכו בפסיכולוגיה ההתנהגותית וראו את יתרונותיה הרבות של המדידה הישירה והאוביקטיבית של התנהגות, מצאו עצמם מתרחקים או מורחקים, מאלו אשר נשארו לחקור "ישויות פנימיות" (לדוגמה, האיד והאגו והסופר אגו), אופי, וחוזקות או חולשות פנימיות שאינן ניתנות למדידה ישירה.

בנוסף לכך, חוסר שיתוף הפעולה נבע גם מהפופולריות הרבה שזוכים לה העוסקים בפסיכולוגיה "הקונבנציונאלית" לעומת מנתחי ההתנהגות. הרי לאדם הרגיל הרבה יותר קל להבין או להסכים עם האמירה "לבן שלך חוזקות פנימיות אשר קשורות ליכולות המתמטיות שלו" מאשר "הבן שלך התנסה בהרבה מצבי חיזוק בזמן שפתר תרגילים במתמטיקה שהתאימו לרמת היכולת שלו ולכן היום הוא מוכן לפתור בעיות מתמטיות בלי בעיה והוא אפילו נהנה מזה".
תודו שיותר נחמד לחשוב שהבן שלנו גאון מאשר להודות שהמורה שלו לחשבון בכיתה ב'... היא זו שהיתה הגאונה...

השיח הציבורי בנושא התנהגות האדם אינו חדש וקיים כבר מאות השנים. לאורך כל השנים בהם האדם חקר את התנהגותו, מושגים כגון אופי, תכונות, רצונות, ומחשבות השתרשו בתוך שפתנו עד שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנחנו מתקשרים. גם אני (ואני בטוחה שגם אתם) משתמשים במילים אלו ביום יום, גם כאשר אנחנו יודעים שאין למילים האלו שום משמעות, או לפחות שהמשמעות שלהן שונה ממה שאחרים מתכוונים אליה.

אז מדוע כשאנחנו מדברים עם הורים או מורים אנחנו מתעקשים להשתמש במושגים כמו "חיזוק חיובי" או "הכחדה" שהם לא תמיד יבינו... או לא תמיד ירצו להבין?

לפני מספר ימים יצא לי לצפות בהרצאה הבאה ב- TED:

כפי שאתם בטח כבר מעלים על דעתכם, הסרטון גרם לי לתהות האם אנחנו, מנתחי ההתנהגות, עושים כאן משהו שהוא לא בסדר.. האם אנחנו, מתוך ההתעקשות להבדיל את עצמנו מהפסיכולוגיה הקונבנציונאלית ולהישאר בתחום המדעי, יורים לעצמנו ברגל ומרחיקים מאיתנו כל כך הרבה אנשים שבצדק לא מצליחים להתחבר למה שאנחנו מיצגים...

Because it sucks.. well.. not sucks.. just difficult to understand.. and sucks!

הרי כאשר אנחנו הולכים לרופא והוא נותן לנו תרופה, הוא לא ממש מסביר לנו כיצד התרופה עובדת ואלו מנגנונים מעורבים בתהליך הריפוי... הוא בדרך כלל יתן לנו את התרופה, יתן הוראות שימוש ויסכם באמירה "תוך יום-יומיים תרגישו טוב יותר".

ברור לי לחלוטין, שהורים ומורים לא יקבלו כל כך בקלות כל תוכנית התנהגותית שניתן להם, כמו שהם מקבלים תרופה. המאמץ ההתנהגותי (response effort) והבעיה שאותה אנחנו מעוניינים לפתור שונים לגמרי. באחד מדובר בבליעת כדור ובעיה פיסיולוגית, לעומת המצב השני בו אנו מבקשים מההורים ליישם תוכנית התנהגותית לאורך מספר שבועות אם לא חודשים או שנים ולשנות התנהגות. בנוסף, אני גם לא חושבת שסיפור ילדים כפי שהוצג בסרטון יוכל לעזור...
אבל אני כן מאמינה ששינוי הטרמינולוגיה שלנו והאופן שבו אנחנו מציגים את הדברים להורים או למורים - עשוי לעזור להם להבין, ולנו להסביר, את הדברים הנפלאים שאפשר לעשות עם ניתוח התנהגות.

לדוגמה, באחד מהקורסים שלי בנושא לקויות התפתחותיות, המרצה סיפרה לנו שכאשר היא היתה צריכה להסביר להורים מה זה ניתוח תפקודי (functional analysis), במקום להתחיל להשתמש במילים גבוהות ובהסבר מפורט של התהליך היא פשוט הסבירה להם שניתוח תפקודי זה כמו בדיקת אלרגיה. אנחנו מנסים לבדוק אילו טיזרים "מעוררים" את בעיית ההתנהגות של הילד ובהתאם לתוצאה, לבנות תוכנית התנהגותית שתתאים לילד ולמה שמפריע לו.

אז נכון שההסבר לא ממש מדעי, ונכון שהיא לא משתמשת במונחים התנהגותיים טהורים... אבל אם בזכות ההסבר הזה ההורים היו מוכנים לשתף פעולה, לראות את התוצאות הנפלאות במו עיניהם ולבסוף להגיד למכרים וחברים "כן... הלכנו למנתחת התנהגות והיא עשתה דברים מדהימים עם הילד שלנו" - אז אני מוכנה כל היום להשתמש באנלוגיות ומונחים מופשטים ונפשניים ולהמשיך לעשות ניתוח התנהגות מדעי, יעיל וטכנולוגי.

כי השורה התחתונה היא לא האם אנחנו יכולים לעשות שינוי - את הקבלות האלו כבר הבאנו ומזמן. השורה התחתונה עכשיו היא האם אנחנו מסוגלים לגרום לכולם לראות את השינויים האלו ולקבל אותם.

אני חושבת שהתחום שלנו עכשיו נמצא בשלב חדש בהתפתחות שלו, שלב ההפצה וההכרה. ובתור מנתחי התנהגות שמעוניינים לתרום לתחום אנחנו צריכים להרפות מעט מהגיקיות המדעית שלנו ולדבר עם אנשים אחרים שלא מהתחום בשפה שהם מבינים. זה לא אומר שברגע שאנחנו נעשה את זה נתחיל לחקור רצונות, מחשבות ותכונות אופי. החקירה שלנו תמשיך להיות התנהגותית במהותה אבל הטרמינולוגיה שלנו עם אחרים תשתנה.

כשפניתי לפסיכולוגית הקלינית בסוף ההרצאה ושאלתי אותה כיצד לדעתה ניתן לבצע את הקישור הזה בין מנתחי התנהגות לפסיכולוגים קליניים אחרים היא ענתה לי כך:
"אתם קודם כל צריכים לשנות את הטרמינולוגיה שלכם כאשר אתם מדברים עם אחרים שלא מהתחום. אם תכנסי פעם לפגישה שלי עם הורים, את לעולם לא תשמעי אותי, לדוגמה, אומרת את המילה מחזק".





האם אתם מסוגלים לחשוב ניתוח התנהגות אבל לדבר עברית יומיומית? זה לא קל... אבל בהחלט שווה ניסיון! בהצלחה לנו!

תובנות היום (או לפחות תזכורות לדברים שכבר ידעתי):
1. תחשוב גיק אבל דבר קול
2. אחריות העברת המסר נופלת על הדובר ולא על המאזין.